"מאומץ?" שאלתי אותו בהפתעה, ועיניי נפערו כמו שתי צלחות לווין, שהיו שתיהן מכוונות אליו.
"מאומץ." הוא חזר אחריי כדי לאמת את הדבר וחייך חיוך שלא הגיע לעיניו המושפלות.
ניסיתי לתפוס את מבטו. "אני מצטערת..."
"על מה? זו לא אשמתך." הוא לחש וסוף סוף נתן לי להביט בעיניו. "חוץ מזה, אלה החיים שלי, לזה אני רגיל... והאמת שאני דיי מרוצה." חיוך קטן התעגל על שפתיו והוא הביט בי, כמחכה לתשובה.
לא ידעתי מה להגיד, אז במקום זאת חייכתי אליו חיוך רך.
"תודה שאת ככה," הוא אמר לבסוף, לאחר כמה שניות, ולא היה מודע למלחמה הפנימית שנהלתי עם עצמי באותו רגע.
"ככה איך?" שאלתי בתמיהה, ושוב, רציתי להחטיף לעצמי על קלות הדעת שבה דיברתי איתו.
"שאת כזאת... אמ...." הוא שיחק עם אצבעותיו, ונשם נשימה מהירה, "כזאת רגישה."
הרגשתי שלחיי מתחממות ממבוכה, ושליבי פועם בחוזקה. אושר רגעי הציף את כל חדרי ליבי, אך נגוז במהרה כשנזכרתי מה הוא אמר. לפני המילים המרטטיות שגרמו לליבי כמעט לצווח.
"אז איך הגעת אליה?" שאלתי בעדינות, ובלעתי את רוקי.
"האמת, זה סיפור דיי מצחיק. כמו באגדות." הוא צחקק בעצבנות, בלי להתיק את עניו מעניי. הוא מצמץ כמה פעמים במהירות, אך עדיין לא הסיט את מבטו ממני.
"בא לך לדבר על זה? אסור לשמור דברים בבטן. זה לא כיף." חיקיתי את דבריו, כשהרגיע אותי בקשר לבית הספר החדש, ודחפתי אותו מעט עם ידיי.
ופתאום, לא היה אכפת לי איך הוא רואה אותי.
מה שרציתי היה רק לגרום לו לחייך, ולהוריד את הפרצוף העצוב מפניו. למרות שגם ככה הוא היה נראה לי יפייפה. לא היה נראה לי שמשהו יכול להרוס את ה... דבר הזה.
"סיליה גרה פה בסיאטל באותו הזמן." הוא התחיל בשקט. "הייתי בתוך סל פיקניק בפתח הדלת של סיליה, האמא המאמצת שלי. סיליה שמעה אותי בגלל שמישהו תיקתק בדלת. כשהיא הרימה אותי מתוך הסל היא גילתה מכתב, שכנראה שכבתי מעליו." הוא לחש בשקט, אם הוא לא היה קרוב אליי לא הייתי שומעת אותו.
"באיזה גיל זה היה?" שאלתי גם אני בלחישה.
"כשהגעתי אל סיליה היה יום ההולדת שלי, הייתי אז בן שלוש." הוא השיב לי. והנהנתי בהבנה.
"אתה יודע מה היה כתוב במכתב?" שאלתי, תוך כדי שלקחתי את כוס הלימונדה מהשידה הקטנה שליד המיטה.
YOU ARE READING
רפיילי - קסם פיאור
Fantasy*נכון לעכשיו לא מתעדכן*(לצערי) רפיילי. שם מיוחד לילדה מיוחדת, לא ככה? זה לא מה שרפיילי חשבה, היא לא ראתה איך היא מיוחדת. ואי אפשר להאשים אותה, החיים שלה לא הכי שמחים. האנשים היחידים שמצליחים להעלות חיוך על פניה, הם אבא שלה, עובדת במלון שבו היא גרה...
