רפיילי - קסם פיאור

פרק 64

הבית כולו דמם. את החדר אפפה אווירה מוזרה ולא טיבעית. הוא חזר בדיוק כשהתחלתי לאכל. הוא היה ניסער מאוד. לא פצה את פיו בכלל.

אדמומיות קלה עדיין הייתה בעיניו, ואחרי דקות שקטות שבהן ישב וטופף ברגליו בעצבנות, הוא הלך לחדר שישנו בו.

קיוויתי שהוא לא בכה שוב ורציתי לדבר איתו בגלל החלום. בגלל שידעתי שהוא בכה.

הייתי בטוחה שזה בגלל משהו שגילה. אבל מה? משהו שקשור למישפחה שלו בפיאור? לתפקיד שלו?

רציתי גם לנסות לסדר את מחשבותיי.
לנסות להבין מי זו מאיה, ואם היא באמת... מזל.
כמו 12 המזלות אצלנו. זאת אומרת, אצלם...

אני ומיילו קמנו מהספה הנמוכה בדיוק באותו הזמן. הבטתי בו בהפתעה וראיתי אותו מיתיישב חזרה אחרי היתמהמהות קצרה.

לכמה שניות עמדתי ללא ניע.

"רפָיילי... לכי אליו את." מיילו חייך חיוך קטן ועקום ואז ספק ידיים ושילב את זרועותיו.

נשמתי נשימה קצרה ומיהרתי לחדר שלנו. גם כשהייתי רחוקה יכולתי לשמוע את יפחות הבכי שלו. הוא בוכה שוב...

ניכנסתי לחדר המואר ונשכתי את שפתי העליונה. "גוסטב?" לחשת בשקט והיתקרבתי אל הגוש המכווץ והרועד שהיה על המיטה. מיהרתי אליו כשראיתי שהוא לא מגיב. "גוסטב! מה- מה קרה?"

הוא המשיך לבכות בגבו אליי. סובבתי אותו בקושי מועט וליטפתי את שיערו מעיניו, רואה איך כל פניו רטובות מדמעות.

"גוסטב!"

סוף סוף הוא פקח את עיניו. הן היו כל כך מבריקות ועדיין דמעו. שפתיו היו נפוחות וכל גופו מכווץ ודרוך.

ניסיתי לקלוט משהו מעיניו אבל ניראה שהוא לא שם לב אליי. "מה קרה לך?" הושבתי אותו על המיטה והרמתי את ראשו המושפל. "למה אתה לא עונה לי? גוסטב! אתה מדאיג אותי! מה קרה?!"

גוסטב הביט בי וניסה לנשוך את שפתיו אבל ההיתנשמויות שלו מנעו ממנו זאת. ולפתע, הוא פשוט צנח עליי.

"גוסטב!" צווחתי בבהלה וניסיתי להרים אותו בחזרה. אבל הוא היתנגד.

הרפתי את שריריי ופיתאום קלטתי שהוא מנסה לחבק אותי. כרכתי את ידיי סביב חזו וליטפתי את גבו בניסיון להרגיע אותי. זה לא צלח. כשהקשבתי ממש טוב, יכולתי לשמוע אותו מנסה להגיד משהו. "ר- ר- ר- ר..." הוא היתנשם והישתעל, ואחר כך השפיל את ראשו כך שהיה מקביל לכתפי, "רף!"

"מה?" לחשתי בקול רך ומפציר, מבוהלת מההיתנהגות שלו. "תסביר לי מה קרה, בבקשה...."