רפיילי - קסם פיאור

פרק 13

שקט הישתרר בחדר.

איולט, מיילו, גוסטב ואני שתקנו. היינו בהלם, וחשבתי שאני במיוחד.

אפשר היה לשמוע את טיקטוק שעון המטוטלת הישן, והזמן עבר לאיטו.

"תנו לנו הוכחה." שברתי את השתיקה הכובשת. לא יכולתי להאמין לזה. "איך נאמין לכם אם אנחנו לא יודעים שמה שאתם אומרים זו אמת?"

אם מה שהם אומרים זו אמת כל החיים שלי ישתנו, קלטתי פיתאום. לא ידעתי אפילו מאיפה הם ישתנו!

אבל מה שהמוח שלי הצליח לקלוט, זה שאנחנו יועדנו למצוא נסיכה, את הנסיכה... שלנו אם להיות מדוייקים. נסיכה של ארץ שלא ידענו שקיימת. נסיכה של ארץ שאנחנו חלק ממנה, שנולדנו בה...

אבל רגע, המשפחה שלנו משם? זאת אומרת שאמא, אבא ואחי הקטן, כולם, הם מהארץ הזאת?

"זה שאני מדברת לא מספיק לך? אבל אתם תקבלו את ההוכחה שלכם," אמרה מרילוז. קולה היה מרוגז מעט. "אל תידאגי..."

הסתכלתי על השאר, לראות את התגובה שלהם. מיילו היה מופתע לא פחות ממני.

אבל לאיולט ולגוסטב-
ראיתי ניצוץ של הבנה בעיניהם.

"אני לא מבינה דבר אחד," אמר מיילו באיטיות. "זה אומר שהמשפחה שלנו, משם?" הוא שאל את השאלה שניקרה את מוחי. הוא היסתכל על מרילוז ולוקי לסירוגין, בוחן כל אחד מהם בעניו.

מרילוז נראתה כאילו משהו שהיה לה בעניים דעך, ולוקי הסיט את מבטו לגלידה שהחזיק בידו.

הגלידה נמסה והחלה לזלוג על ידו, אבל נראה שהוא לא שם לב. כאילו הוא חושב על משהו אחר.

לבסוף הוא בלע את רוקו בכבדות, והסתכל עלינו. "מה אתם חושבים?" הוא התחמק.

"אני מבינה את זה, אני חושבת..." התחילה איולט באיטיות. "אני בבית יתומים, ואף פעם לא ידעתי מי אני באמת, או מה המוצא שלי..."

גוסטב השפיל את מבטו. "וגם אני לא יודע."

"אבל מה איתי?" שאל מיילו שוב. "אח שלי, הוא גם משם?"

ליבי החל לדפוק במהירות כשלוקי סירב להביט בעיניי וכשמרילוז כבר לא ניראתה נילהבת כל כך. "ומה אם המשפחה שלי?"

לוקי נשם נשימה עמוקה, עמוקה והביט בנו בעצב. "אתם... הם... לא בדיוק..." הוא גמגם ואז הסתכל על מרילוז כמבקש עזרה.

"הם לא משם." מרילוז אמרה בשקט היא הביטה היישר בעיניו של מיילו ואחרי זה בשלי. "אתם...... מאומצים."

"מה?!" צווחתי וניערתי את ראשי בכוח. פערתי את עיניי בהלם. מודהמת מכמה רחוק תלך הבדיחה הזאת. "זה כבר ממש מוגזם! אני לא מאומצת! תפסיקו לדבר שטויות ולקשקש לי את המוח!"