רפיילי - קסם פיאור

פרק 47

השמיים נראו אותו הדבר כמו בסיאטל. תכולים ורגועים בלי שינוי כלשהו. גם שמש הייתה בפיאור. צהובה ומחממת.

אבל איך יכול להיות שנכנסנו דרך הר לתוך מקום עם שמש?

הייתי מחוץ לאותו בית.

זכרתי שלוקאס- האיש שהביא אותי לבית שלו והחזיק אותי באותה שממה לפני שעצמתי עיניים- אמר שקרסתי בגלל עומס על הראש שלי, ולחץ מוגזם.

בהחלט הבנתי את דבריו.

ואיך בדיוק הייתי אמורה למצוא את הנסיכה? היא ממש התחילה לעצבן אותי.

אבל יותר חשוב. בהרבה יותר חשוב...
איך אני אמצא את טאי?

*

"אני כל כך מותשת..." מלמלתי בעייפות כשהיינו מול האח הבוערת. ישבנו על הספה שהתעוררתי ממנה, וניסיתי לקלוט את כל המידע שקיבלתי.

אחרי שאני וטאי היינו תקועים בצד השני של השער, מחוץ להר, לוקי הכריח את כולם להתקדם אל פנים המערה, והבטיח שינסה -בעזרת קשרים שלו- לגלות איפה אנחנו, ואם אנחנו מוגנים.

אחרי התעקבות לא קצרה בגלל גוסטב, מיילו ואיולט, שלא הסכימו להתקדם בלעדינו (הסמקתי שדימיינתי את גוסטב חושב עלי ולא מסכים להיכנס לפיאור בלעדי..... ודיי אהבתי את זה....), הם התקדמו אל פנים המערה, ואז מצאו מעין כדור זוהר, וכשהתקרבו אליו, נשאבו לבפנים- ממש כמו שקרה לי ולטאי במרחב הסגול זרוע הניצנוצים.

הם מצאו את עצמם בתוך הבית של לוקאס, ואחרי כמה דקות לוקי גילה שהוא מכיר את לוקאס- כשהיה מוכר בשוק לפני 13 שנים. כשפיאור עוד תססה. לפני המלחמה. הבית של קלאוס הוא אחד מהבתים ששרדו את המלחמה, או שחידשו אותם.

ולוקאס נתן להם להיות שם עד שלוקי יקבל מידע מהשליחים שלו- כדי לראות איפה אנחנו. ובנתיים מיילו ואיולט פיזרו על עצמם אבקה, שגרמה להם להיראות בלתי נראת.

ואז אני וטאי הופענו.

*

מוחי בער ממחשבה - וניסה להזהיר אותי שקרה משהו עם האבקה הזאת. ואז נזכרתי ביום שבו ניסו להרוג אותי. ניסיתי להיזכר בשם....
מרקו. זה האיש שניסה להרוג אותי עם עוד מישהו, ודרך על מרילוז כאילו היא בובה. זעם מילא את כל חדרי ליבי והתפשט אל גופי. הציף אותו בזעם מנקר עיניים.

אבל... טאי...

*

"אני רוצה לישון...." מלמלתי כשהייתי עדיין מול האח, עיניי נעצמו מאליהן וגופי נרפה- בצניחה לאחור.

"אה, תזהרי!" קרא טאי מאחורה, והרגשתי את ידיו מחזיקות אותי בעדינות. "לכי לישון. אני אביא עצים לאח כדי שיהיה יותר חם." שמעתי את חיוכו.