התנשמתי בכבדות, וליבי דפק במהירות עצומה, עד שנדמה שעוד רגע, הוא יצא מבית החזה.
רק מחשבה אחת עלתה בראשי כשאחיזתי התרופפה עוד יותר.
אני לא יכולה להישאר ככה לנצח ולהיתלות רק על שתי אצבעות. אני עומדת למות.
הרגשתי את האצבע שלי משתחררת, ומיד אחריו גם האמה.
ידי הישתחררה, "לא!" צרחתי ונפלתי אל תוך החשכה.
אחרי כמה שניות, נחתתי על האדמה.
"אאוץ׳!" קראתי, והבטתי באדמה במבט מאשים, כאילו היא גרמה לי ליפול. הישתעלתי מענן אבק שעלה. נאנחתי.
הבטתי מסביבי בעיניים מצומצמות, מנסה לקלוט משהו בגלל שהייתה רק קרן אור אחת.
"היי, איולט!" קראתי בקול ושמתי את ידי בצידי פי. "גוסטב! מיילו!"
נשכתי את שפתי בתסכול. איפה הם?
לאיפה הכנסתי את עצמי?
קמתי מהקרקע והבטתי סביבי. ניסיתי להיתרגל לחושך אבל זה היה קשה בהיתחשב בעובדה שבקושי היה אור.
כשהצלחתי להיתרגל לבסוף, גיליתי שהסביבה נראת כמו מערה עם חלל מורחב. מן התיקרה יצאו נטיפים, ואחדים מהם, נטפו מים.
האוויר היה טחוב, וביקשתי חמצן נקי לריאותיי. צמרמורת עברה בגבי כשטיפת מים קרירה נפלה על ראשי.
טוב, רפָיילי, חשבתי לעצמי תוך כדי שהסתכלתי אל הסולם הגבוה. אין דרך חזרה מפה.
התחלתי ללכת לאורך המנהרה, והאור הגווע לא הספיק לי בשביל לראות את הדרך.
"אני מרגישה את הנוכחות שלה." שמעתי קול מוכר בראשי.
השפלתי את ראשי לשמע קולה. נשפת אוויר במבוכה. "מרילוז!" קראתי, "אני כאן!"
"כן... היא צועקת לנו. אתה רואה? אפילו רפיילי יודעת איך להגיע לפה...." שמעתי אותה שוב. "כן, אני דיי בטוחה שכן.... נעשה פה מסוכן..... שום מקום כבר לא בטוח.... מה אתה אומר...." עם מי מרילוז מדברת? קיוויתי שעם אחד מהבנים.
"בטוח?.... אני מקווה מאוד לטובתך שאתה צודק.... אל תידאג, היא לא לבד במרתף הזה....." ולאחר כמה שניות של שקט, הבנתי שהיא סיימה לדבר... עם מי שזה לא יהיה.
"מרילוז!" צעקתי. "אני כאן! איפה אתם?!" כססתי את ציפורניי בעצבנות. מה עם היא לא שומעת אותי? "מרילוז!" צרחתי. דאגה החלה לכרסם בליבי. "נו..."
"רף!" שמעתי את גוסטב, ומעולם לא שמחתי כל כך לשמוע את קולו. "איפה את?"
"כאן!"
"תמשיכי לצעוק בשביל שאגיע אלייך!" קולו הדהד בחשכה. ראיתי דמות מטושטשת. זרקור אור מסמא הגיע אל עיניי. "רף?"
ВЫ ЧИТАЕТЕ
רפיילי - קסם פיאור
Фэнтези*נכון לעכשיו לא מתעדכן*(לצערי) רפיילי. שם מיוחד לילדה מיוחדת, לא ככה? זה לא מה שרפיילי חשבה, היא לא ראתה איך היא מיוחדת. ואי אפשר להאשים אותה, החיים שלה לא הכי שמחים. האנשים היחידים שמצליחים להעלות חיוך על פניה, הם אבא שלה, עובדת במלון שבו היא גרה...
