פרק 35: הסוף - חלק א'

12.5K 669 75
                                    



ריידר ואני ניצלנו את העובדה שהיום יום שבת, והחלטנו להסתובב באחד הקניונים הגדולים בפילדלפיה, היכן שאני גרה. דיברנו על הקיץ; היכן נרצה לבלות, לאן נטוס, ואני ניסיתי כמה שיותר לא לדבר על בנג'מין ולהזכיר לו את עבודתו שאולי תפגע בבילויים שלנו. 

ברגע שאני פותחת את פי ומזכירה את הבן אדם הזה, אני פוגעת בו ובי. בו; כי זה מזכיר לו מה הוא צריך לעשות מידיי לילה, ובי; כי זה הדבר היחידי שיכול למנוע את הקשר שלי ושל ריידר.
התיישבנו על מושב כאשר אני אוכלת גלידת תות וריידר לידי עם ידו סביב כתפיי.
"מה את חושבת על... הוואי?" ריידר שאל והביט בי.
"הוואי? ברצינות?" אמרתי בחיוך קורן. "הו, כשחושבים על זה, הבטחתי לאבריל ואריאנה שאני אהיה איתן בקיץ בבוסטון. אנחנו משכירות דירה." נזכרתי. ריידר גלגל עיניים והצמיד אותי אליו יותר.
"אני בטוח שאבריל לא תבכה אם אני אקח אותך לחודש. הקיץ הוא ארוך מספיק." הוא הבהיר ונשק לשפתיי, גורם לי להתפתל בחיוך.
"ואל תשכח, בתחילת חודש יולי אני אהיה בת 19." אמרתי בחיוך. אני כל כך מחכה לזה. כולם מחבריי כבר בני 19, חוץ ממני.
ריידר הנהן בחיוך קטן והרכין את ראשו אליי. הוא התכוון לנשק אותי, אך לפתע הוא עצר והרים גבה. הזדקפתי במקומי באטיות, מסתכלת עליו מבולבלת.
הוא לא הביט בי, אלא במשהו מאחוריי.
הרמתי גבה גם כן וסובבתי את ראשי, מחפשת את מה שריידר מסתכל עליו.
חזרתי להסתכל על פניו, מביטה בו בסקרנות. "ריידר, מה – "
"בואי." ריידר נלחץ ותפס את ידי במהירות, מושך אותי מהספסל ומתחיל לרוץ יחד איתי. הגלידה נפלה מידי ופגעה ברצפה.
"מה קרה?" שאלתי בזמן שהמשכנו לרוץ, עוברים את כל האנשים שריידר דחף בשביל לעבור בקניון הגדול.
הוא לא ענה, ונראה נסער. ליבי דהר במהירות והגברתי את המהירות כשהרגשתי שאני איטית מידיי וידיי עוד שנייה השתחררה משלו.
הגענו אל החניה, ולפני שעוד יכולתי לומר מילה, ריידר נכנס אל הרכב והכניס גם אותי.
לפני שבכלל חגר חגורה, הוא התניע את הרכב הכהה שלו והחל לנסוע במהירות.
ידיו אשר היו על ההגה רעדו. כיווצתי את מצחי והנחתי את ידי על הברך שלו.
"הכול... הכול בסדר?" שאלתי, אך מיד התחרטתי על כך. מן הסתם שמשהו לא בסדר.
"אני חושב שראיתי משהו. האמת, אני לא חושב, אני בטוח." הוא מלמל והמשיך להציץ דרך המראה הקטנה שבצד הרכב.
"משהו... או מישהו?" שאלתי ובלעתי את רוקי. ריידר הסתכל עליה לשנייה, ולאחר מכן הביט ברכב. עיניו שהיו גדולות ומבטו הלחוץ הבהירו לי שמדובר במישהו.
עברו עוד חמש דקות של שקט, עד שריידר עצר את הרכב לצד מדרכה ריקה. הוא הניח את ראשו על ההגה ועצם את עיניו. הוא נראה מותש, ועייף מכל זה.
כל הבריחות, כל ההסתתרויות, הכול.
נשמתי עמוק והושטתי את ידי אל עבר גבו, אך התחרטתי והחזרתי את ידי אליי. הוא צריך את השקט שלו לרגע.
רעש של מכונית נשמעה מאחורינו. ריידר ואני הסתכלנו אחד על השנייה, ולאחר מכן סובבנו את ראשינו, מציצים דרך החלון האחורי של הרכב של ריידר.
מכונית שחורה ומבריקה עצרה מאחורינו באטיות, אך לא הייתה קרובה כל כך.
"ידעתי." ריידר יצא מן הרכב במהירות. לפני שהספיק להגיע אל הצד שלי, מיהרתי לצאת גם כן. הייתי מבולבלת ומפוחדת, ולא הבנתי מה קורה.
ריידר תפס את ידי ורץ יחד איתי לבניין הקומות הראשון שראינו ממול, שנראה דיי נטוש. נכנסנו לתוכו וריידר חיפש מקום מסתור.
היה קיר שמאחוריו הופיעו המדרגות המובילות לקומות השונות. נצמדתי אל הקיר במהירות כשריידר מולי. "מי זה?" לחשתי ברעד.
"ששש..." ריידר הזהיר ונשק לראשי. עיניי הכחולות והכהות הביטו בעיניו הבהירות ושתקנו. ניסיתי להרגיע את נשימותיי הכבדות ועצמתי עיניי בפחד ברגע שדלת הבניין נשמעה נפתחת.
ידיי רעדו וריידר חפן את פניי בידיו, והצמיד את מצחו לשלי. נשימותיו החמות הורגשו עליי, ושלי עליו. יכולתי להרגיש בדמעה זולגת מלחיי ושנאתי את זה. נמאס לי לבכות.
"ריידר." קול מוכר וכבד נשמע. קצב ליבי דהר במהירות ויכולתי להרגיש גם את של ריידר. סירבתי לפתוח את עיניי, למרות שהרגשתי את אגודליו של ריידר מועברות בעדינות מתחת לעיניי ומבקשות ממני לפתוח אותן. הוא לא יכול לדבר, כיוון שהגבר שנכנס לבניין יכול לשמוע אותו, וזו הייתה השיטה היחידה.
עדיין לא פתחתי. פחדתי כל כך, ומסיבה כל שהיא, חשבתי שאם אני אעצום את עיניי זה יעבור מהר יותר ואני לא אפחד יותר.
"ריידר, קדימה, אני יודע שאתה שם, ביחד עם הג'ינג'ית." הקול אמר. עדיין לא הצלחתי לזהות אותו.
"ריידר, זה אני, פול. אני לא הולך לפגוע בכם, אני רק רוצה להזהיר אתכם. קדימה, אין זמן."
פול?
אני זוכרת. הוא הבחור שהגיע לדירה של ריידר, בלילה שבו אני וראיין התחבאנו בארון. הוא היה יחד עם בלייז, הבחור שהפחיד אותי; עד עכשיו אני לחוצה רק מלהיזכר בשמו האמת.
פתחתי את עיניי באטיות, מגלה את עיניו של ריידר עדיין מביטות אליי בדאגה.
"אני יוצא. תישארי פה." ריידר לחש.
"לא. אני באה." התעקשתי. אחרי כל מה שעברנו, אין טעם להסתתר. חוץ מזה, פול ראה אותי. הוא יודע.
"אין מצב – "
"ריידר. הוא כבר ראה אותי. זה לא יעזור אם אני אהיה פה. חוץ מזה, הוא לא נשמע מפחיד כמו שחשבתי." שחררתי מעט את כל האוויר מראותיי שהחזקתי עד עכשיו.
ריידר נראה כועס מעט, אך הוא ידע שגם אם הוא יצא ויגלה את עצמו בפני פול, אני עדיין אבוא אחריו.
הוא תפס בידי והשאיר אותי מאחוריי כאשר זזנו מן הקיר, והתחלנו להתקדם.
"היי ילדון," פול אמר בחיוך קטן. הוא נשמע דיי עצוב. זזתי מגבו של ריידר ונעמדתי לידו, חושפת את עצמי בפני פול. פול היה גבוה, נראה ממוצע אינדיאני, ושיערו השחור היה קצר. שמתי לב מן הצד שריידר הזעיף את פניו ברגע שגיליתי את עצמי, אך לא אמרתי מילה. הוא רצה שאני אשאר מאחוריו, אבל זה לא הולך לקרות יותר, אני אמורה לעמוד על שלי ולא להתחבא כל הזמן כמו פחדנית.
אני מבינה שריידר רק רוצה להגן עליי, אבל אני לא רוצה להתחבא יותר.
"והיי בל." פול אמר והנהן את ראשו אליי. איך הוא יודע את שמי?
הנהנתי בחזרה, וחזרתי להסתכל על ריידר, שהטה את ראשו בחזרה אל פול.
"בלייז יודע. על שניכם." פול הודיע בשקט.
עיניי הכחולות גדלו. ידיי רעדו מעט למשמע קולו ונשימתי התקצרה.
"מ-מה? אין מצב." ריידר כיווץ את גבותיו ונרתע לאחור. "ובכן, אז איך זה שאני יודע עליכם?" פול הרים גבה ושילב את ידיו יחד. "הוא יודע ריידר." פול הבהיר, למרות שריידר התנגד לדבריו.
עמדתי במקומי ולא זזתי. הייתי משותקת במשך כל הזמן שדיברו.
"ממתי? ממתי הוא יודע?" ריידר שאל בשקט, ועצם את עיניו באנחה.
"זוכר את היום שבאנו אלייך? באותו הלילה, כשהיינו בחזרה לבית של בנג'מין, בלייז החל לדבר על כך שהוא רוצה לעקוב אחרייך מעט ולחקור את חייך בקולג'. הוא שם לב לגמגומים שלך כשדיברנו על כך שאסור להיות מאוהבים כשעובדים בעבודה מסוכנת כמו שלנו. אף פעם לא היית שקרן טוב כל כך, ריי," פול גיחך מעט אך נשאר רציני לנושא השיחה.
"מאיפה לי לדעת שבלייז לא שלח אותך?" ריידר שאל לפתע, מתעלם מדבריו. פול נשם עמוק והתקדם אליו מעט, אך ריידר נסוג לאחור.
"אתה יודע שאני לא כמו בלייז. אם יש חוק אחד שאני מתנגד אליו, זה לחוק שאוסר קשרי אהבה. כי זה באמת לא בסדר." פול אמר בצער. כיווצתי את עיניי מעט, בוחנת את תנועות ידיו וגופו.
הוא איבד מישהי גם.
המבט הקשה שהיה על פניו הסגיר אותו. כך גם העובדה שהוא ניסה לא הסתכל עלינו עם עיניו שהחלו לנצנץ.
"אני יכול לעזור לכם. אבל אתם לא הולכים לאהוב את זה." פול אמר ויישר את גבו.
ריידר ואני העברנו מבטים וחזרנו להסתכל על פול. "איזו מן עזרה?" שאלתי. קולי נשמע מעט רועד וכחכחתי בגרוני.
"אני יכול לשכנע את בלייז. יש לי השפעה גדולה עליו, למרות שהוא דיי מניאק, ואני יכול לגרום לו להאמין שבל לא חברה שלך. שהיא סתם סטוץ של כמה ימים, ושום דבר אף פעם לא קרה ביניכם חוץ מכמה לילות שהייתם ביחד." פול התחיל.
ריידר ואני הנהנו וחיכינו לשמוע את המשך דבריו.
"אבל זה החלק שלי. עכשיו אתם צריכים למלא את החלק שלכם." הוא אמר והעביר את עיניו ממני אל ריידר מספר פעמים.
"ומה החלק הזה בדיוק?" ריידר שאל.
"זה חייב להסתיים. הקשר ביניכם. זו הדרך היחידה אם אתם לא רוצים להסתכן. שלא לדבר על כך שאני בטוח שסיפרת לה על בנג'מין ועל אביך, נכון?" פול הרים את גבו. אני וריידר שתקנו וזה הסגיר אותנו.
"בדיוק. אני מצטער, אבל אם בלייז ידע על כך, ויותר גרוע מכך – אם הוא יספר לבנג'מין, זה הסוף של שניכם. אתם צריכים לסיים את זה עכשיו. להתחיל חיים חדשים ולשכוח שבכלל הכרתם אחד את השנייה אם אתם רוצים לחיות."
דמעות זלגו מעיניי כאשר אני וריידר הבטנו אחד בשנייה בצער. אני לא רוצה לגמור את זה. עברנו כל כך הרבה ביחד, רק בשביל שנוכל להיפרד אחד מהשנייה בסוף? זה ממש לא מה שרציתי, וזה ממש לא מה שאני רוצה עכשיו.
"אני... אני אתן לכם כמה דקות, ולאחר מכן, אני אסיע את בל למעונות שלכם בחזרה. ריידר, אתה תיסע בחזרה לדירה שלך ותישאר שם, עד שנחפש דירה חדשה בשבילך. אני זה שיביא לך את החפצים שלך מהקולג'." פול אמר וכעבור כמה שניות, דלת הבניין נסגרה בחזרה.
עמדתי במקומי, כשיבבות קלות יוצאות מפי. ריידר הניח את ידיו על מותניו ונשם עמוק, מביט ברצפה.
"זה היה אבוד מההתחלה." הצלחתי לדבר לבסוף. קולי נשמע רעוע.
"לא, בל, לפחות ניסינו." ריידר לחש בעצב והניח את ידיו על כתפיי. הוא קירב אותי אליו ואני מיד עטפתי את ידיי סביבו וחיבקתי אותו בחוזקה.
המחשבה על לא לראות אותו יותר, על לאבד כל מה שהיה לנו יחד כאבה. המחשבה הזו כאבה כל כך שהרגשתי את בטני מתכווצת.
זו הרגשה שונה. בפעם הקודמת בה שבה מישהו עזב אותי זה כאב כי לא ציפיתי לכך, וכי הבן האדם הזה אכזב אותי.
הפעם, ההרגשה הזו כל כך שונה. ריידר חייב לעזוב. זה לא שהוא רוצה בכך, אלא להיפך, הוא חייב לעשות את זה. וזה מה שכואב יותר מכל.
אין לנו אפשרות לבחור אם
זיכרונות מהימים הראשונים בהם רק הכרנו חדרו לראשי, וגרמו לדמעותיי לגבור. התחלנו בתור השילוב הכי גרוע שיכול להיות יחד בחדר.
כשחושבים על זה, אנחנו עדיין מאוד שונים, אך עם הזמן למדנו להכיר אחד את השנייה ובדרך התאהבנו בלי כוונה.
למרות כל הסיכונים, נשארנו ביחד ומידי יום הוכחנו אחד לשנייה למה אנחנו ממשיכים להילחם עלינו.
הרגשתי את הכאב בבטני מתעצם ועובר אל בית החזה שלי. הכאב הזה ממלוא בייאוש, עצב, ואכזבה. ידענו שזה אבוד, מהרגע הראשון שנפגשנו והבטנו אחד בשנייה בחדר שלנו, אבל עם זאת; אף פעם לא וויתרנו.
תפסתי את חולצתו של ריידר בידי המאוגרפות ובכיתי בשקט, כשריידר מנשק את ראשי ולא משחרר את חיבוקו לשנייה.
"אני לא רוצה ללכת." הוא לחש.
"אני לא רוצה שתלך." רעדתי.
ריידר תמיד יישאר בליבי, אבל הוא לא יכול להישאר בחיי. לפחות... לפחות לא כרגע.
וזה מה ששובר יותר מבפנים עוד יותר.
ריידר הניח את ידיו על פניי ונשק לשפתיי בעוצמה, בפעם האחרונה. הדמעות שלי גלשו במורד לחיי ופגעו בכפות ידיו. אני לא רוצה שזו תהיה הפעם האחרונה. אני לא רוצה להאמין לכך. אבל אני חייבת.
כשהתנתקנו, העיניים שלנו נפגשו. למרות כל ה'תדמית' הקשוחה שלו, שעם הזמן הצלחתי לשבור, הבחנתי בעיניו שהיו אדומות.
"אני – "
דלת הבניין נפתחה, קוטעת את ריידר שהחל לדבר. שנינו לא הסתכלנו לכיוון הדלת ורק המשכנו להביט אחד בשנייה בעצב.
"א-אני מצטער... אבל אין זמן. בלייז התקשר אליי, והוא מתכנן להגיע אל הדירה שלך ריידר, ולדבר איתך. אז צריך להתכונן." קולו של פול נשמע.
לקח לנו זמן, אבל לבסוף הצלחנו לזוז ולהתקדם אחר צעדיו של פול, אל מחוץ לבניין.
"מ-מה... מה עכשיו?" משכתי באפי.
"כמו שאמרתי קודם, אני אקח אותך ברכב שלי בחזרה למעונות. בסדר?" פול אמר ברכות. הנהנתי והידקתי את אחיזתי בריידר.
"ואני... אני אמור לנסוע בחזרה לדירה שלי?" ריידר שאל. פול הנהן ולאחר מכן הסתובב והחל להתקדם אל רכבו. הוא נעמד לידו ובינתיים חיכה לי.
כשהסתכלתי בחזרה על ריידר, כאב לי אפילו יותר. שום דבר לא מאכזב יותר מלדעת שהדרך היחידה שבה האדם שאת אוהבת יוכל לחיות, היא לעזוב אותו.
כשהתנשקנו שוב, הפעם בידיעה שזו באמת, הפעם האחרונה, צד אחד בי קיווה לרגע שבחיים לא הייתי פוגשת אותו.
אולי כך הייתי יכולה להיות עם אבריל בחדר ולא להכיר אותו, אולי כך בחיים לא הייתי מתאהבת בו, ואולי כך בחיים לא הייתי צריכה להיפרד ממנו בידיעה שאף אחד מאיתנו לא רוצה בכך.
אבל ככל שאני חושבת על כך, אני לא יכולה להכחיש שהצד השני בי לא מתחרט על שום רגע.
"תודה. על הכול." ריידר אמר, והתכוון לכל מילה שלו.

כשנכנסתי אל תוך רכבו של פול, והוא החל לנסוע, צפיתי בגופו של ריידר נהפך קטן וקטן יותר, ואני בכיתי בשקט עד ששום דמעות לא נשארו לי יותר.

השילוב המושלםWhere stories live. Discover now