פרק 35: הסוף - חלק ב'

19.7K 882 301
                                    







לאחר חודשיים

"מזל טוב!" כולם צעקו יחדיו ברגע שהספירה לאחור הסתיימה. מתבגרים שונים שאת רובם בכלל לא הכרתי קפצו עליי וחיבקו אותי ביחד. זה לא הפריע לי האמת, אני ידעתי שאבריל תזמין את כולם, כך שהכנתי את עצמי נפשית ופיזית לפני.
"תודה, תודה," חייכתי במבוכה וחיבקתי את כל מי שבירך אותי בדרך השיכורה שלו.
"בלי, את בת 19!" לוקי ואריאנה מחצו אותי שניהם בחיבוק חזק. לוקי הרים אותי כמו כלה וסיבב אותי במקום, גורם לי לצחוק.
כשהוא הוריד אותי מטה חייכתי אל שניהם והודיתי להם. אבריל דחפה את כולם הצידה ממני כשעוד אנשים באו וחיבקו אותי, וישר מחצה אותי אליה.
"בלי, מזל טוב!" היא אמרה בעליזות. צחקתי. היא שיכורה, כרגיל.
"תודה, אייב', על הכול." חייכתי ונשקתי לראשה. קראתי לקייל וביקשתי ממנו לקחת אותה אל המיטה שלה. זה בהחלט לא נראה שהיא תשרוד עוד כמה דקות בעמידה.
"בל, יש מישהו בדלת, לפתוח?" מייגן, בחורה מהקולג', צעקה אליי מבעד למוזיקה הרועשת. כנראה עוד כמה אנשים שאבריל הזמינה.
אני רק מקווה שזה לא יימשך והיא תערוך מסיבה בכל יום. אני דיי קיוויתי שהדירה שלנו תהיה מקום מפלט לקיץ ולא מקום לערוך מסיבות.
"לא, זה בסדר, אני אפתח!" צעקתי בחזרה ודחפתי את עצמי בעדינות בין כל האנשים בסלון. לבסוף הצלחתי להגיע אל דלת הדירה ופתחתי אותה לאחר שהזזתי זוג שהתמזמז עליה.
החיוך על פניי נמחק בהפתעה כשראיין התגלה לפניי. הוא לבש חולצה לבנה שהדגישה את שריריו וג'ינס שחור, ובידיו הייתה קופסא סגולה עם סרט לבן בצורת פפיון עליה.
"היי." הוא אמר בחיוך קטן.
בהחלט לא ציפיתי לראות אותו פה. מאז התקרית בינינו, היינו עוברים אחד ליד השנייה במסדרון ואולי מבטים של 'היי' הוחלפו בינינו, אבל לא באמת דיברנו.
כשחושבים על זה, מאז ש... מאז שריידר... ואני נפרדנו, בכלל לא שוחחתי עם בחורים, חוץ מעם לוקי, קייל וטיילר כמובן. ניסו להתחיל איתי כמה פעמים בידיעה שריידר כבר לא בסביבה, אבל אני בתגובה תמיד סירבתי והמשכתי ללכת.
זה היה דיי חצוף ממני, לומר את האמת, אבל ככה הגנתי על עצמי.
"היי." אמרתי לבסוף. יצאתי מתוך הדירה וסגרתי את הדלת אחריי.
"מזל טוב," הוא אמר והושיט בפניי את הקופסא. "בשבילי? תודה רבה." חייכתי ואחזתי בקופסא בעדינות.
"את נראית נפלא." הוא החמיא ואני הודיתי לו.
"אז... אמ... איך את?" ראיין תחב את ידיו בכיסיו. "אני בסדר, מעולה האמת, אתה?" ניסיתי לחייך כמה שיכולתי, למרות הכאב החד שהרגשתי לרגע.
"גם, מצאתי עבודה בניו יורק, ואני הולך לבלות שם את הקיץ." הוא השיב. "הו, זה נהדר! אני, אבריל ואריאנה חשבנו בחודש האחרון של הקיץ לבלות שם, אז נקפוץ לבקר אותך." הרחבתי את חיוכי והוא הנהן.
שתיקה קצרה נוצרה והמצב הרגיש לי יותר מידיי מביך. בדיוק ברגע שבו התכוונתי להזמין אותו פנימה, הזוג שהתמזמז מקודם על הדלת יצא מתוך הדירה. הם נכנסו לתוך המעלית במהירות מבלי שהתנתקו אחד מהשנייה.
ראיין ואני העברנו מבט אחד בשנייה וצחקנו. "אין לי מושג מי הם," הבהרתי במהירות ושנינו צחקנו שוב.
"בכל מקרה, מזל טוב שוב... הלוואי ויכולתי להישאר אבל אני צריך ללכת." הוא אמר והחל להסתובב.
"חכה," עצרתי אותו עם קולי. "אתה לא יכול להישאר? לפחות לחצי שעה?" שאלתי בקול מתחנן.
"הלוואי, אבל אני לא יכול כרגע. זה... זה בסדר אם אני אבוא מחר? או ביום אחר?" ראיין שאל והעביר את ידו בשיערו הבלונדיני והמתולתל.
"מתי שאתה רוצה." אמרתי ברכות. זה לא קשה להבחין שהוא עדיין חושב שאני כועסת עליו. עבר המון זמן, ולמרות שלא דיברנו, זה לא אומר שלא סלחתי לו.
הנחתי את הקופסא על הרצפה והתקדמתי אליו. עמדתי על קצות אצבעותיי כיוון שראיין מאוד גבוה ועטפתי את ידיי סביב עורפו וחיבקתי אותו. הרגשתי שהוא היה קצת מופתע, אבל הוא לבסוף עטף את מותניי וחיבק אותי בחזרה.
"אתה יודע שאני סולחת לך, נכון? למרות כל מה שקרה בנינו, אני לא יכולה לכעוס עלייך לעד." אמרתי בשקט.
הוא הנהן והרגשתי את חיוכו עליי.
נפרדתי ממנו לשלום ולקחתי את הקופסא בחזרה, נכנסת אל תוך הדירה החדשה.

השילוב המושלםWhere stories live. Discover now