פרק 2

3.2K 259 57
                                    

אני חייב להפסיק לדבר לעצמי

Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.

אני חייב להפסיק לדבר לעצמי.
"רוצה פיצה?" שאלתי את החתול  שהביט בי בחוסר אונים- לא שהוא מבין דבר אבל עדיין נחמד לדמיין שהוא מאשר את השאלה.
התקשרתי לפיצריה קטנה בעיר והזמנתי מגש פיצה, אני יודע, מידע לא רלוונטי, אבל בכל סיפור יש רגעים של שקט לפני הסערה, רגעים שבהם הכל מרגיש טוב מדי בשביל להיות אמיתי, רגעים... רגועים.
רבע שעה עברה,השליח הופיע עם הפיצה מול הדלת .
שילמתי לו והלכתי לסלון עם הפיצה והתחלתי לאכול כמובן משאיר בצד את הנקניק לחתול הקטן לידי,  לא בריא כמובן אבל לא שמישהו מסתכל.
-
ישבתי על המיטה שלי והתחלתי ללטף את פרוותו הלבנה של חברי החתלתול "החיים שלי כל כך משעממים..." מלמלתי לעצמי, מתחיל לאהוב את הקונספט שאני לא עומד לקבל תגובה שונה מאיזה מיאו או גרגור, אחרי הכל אני יכול לספר לו את הסודות הכי עמוקים שלי והוא לא יוכל לספר לאף אחד, אולי לציפורים בחלון שאיתן הוא רב כל ערב אך מעבר לכך הוא רק חתול.
"סליחה..." תמיד אהבתי להתנצל.
"אני מצטער שמגיעים לך בעלים כל כך נוראיים כמוני, אתה חתול טוב ומגיע לך יותר טוב." אמרתי וחייכתי חיוך קטן מודה בשקט לאלוהים שקיבלתי אותו.
הרמתי את זרועי, מביט בצלקות שדהו כבר מלפני שנה ונאנח בגעגוע להרגשה המתכתית אך מיד מסיט את מבטי כשהחתול הקטן ילל.
-
לא הייתי מכור. בכלל לא. אבל מדי פעם כשיכולתי, סיגריה מרירה מצאה את מקומה בין שפתיי ואני שואף אותה לריאותיי- פעם קראתי במאמר קצר שעישון נחשב פגיעה עצמית לטווח הארוך,  אני מנחש שזאת האלטרנטיבה שלי. שפתי החלו להסדק מעט מהעשן והנשימות אט אט האטו עם דפיקות הלב, נשענתי על החלון הגדול, מביט בעוברים ושבים "שהכל ילך לעזאזל." כיביתי את הסיגריה בתוך הכוס הקטנה שמילאתי במים לפני כן.
-
"לא בא לי לחזור לבית הספר עם כל התלמידים הנוראים האלו" גיליתי כי להגיד את הבעיות שלי בקול גורם להן להראות קצת יותר מסודרות. אמרתי לו את המילים האלו בשקט עם הבעת פנים מרירה בעוד שליטפתי אותו ועוד פעם עברה בראשי המחשבה.
דמיינתי בראשי את החתלתול שמולי כבן אדם וצחקקתי מעט; נער בן שש עשרה עם עיניים כחלחלות ושיער לבן, מצאתי את זה חמוד כל כך. הוא חזר לשבת על ברכי כדי שאוכל ללטף אותו פעם נוספת .
המראה שלו כבן אדם עלה בראשי פעמים די רבות, בכל פעם שבה אני מרגיש קצת עצוב והוא תומך בי ואני מדמיין לעצמי מה היה עושה אם היה בן אדם ותמיד מגיע לאותה התשובה 'בורח מפה'.
כל פעם מחדש נשימה אחת חומקת ממני, מצליחה להתקע בגרוני, מפחידה כל כך... אך הוא לא יכול לעשות דבר.
נרדמתי כשהוא יושב על החזה שלי, על גופי חולצה ארוכה ורק בוקסר לרגליי החשופות.
בראשי מנקרת המחשבה על כך שעוד מעט מתחילים הלימודים, איך לעזאזל אני אתמודד עם כולם?  מחשבות בסגנון זה עברו בראשי בלי סוף ועם זאת נפלתי לשינה עמוקה.

אירוני, לא כך?- BXBWhere stories live. Discover now