breathing

פרק 2- שתי מתנות יום הולדת

*גלינג-גלונג*
''מי הגיע מוקדם כל כך? יש עוד חצי שעה..'' התלוננה הסייעת העצלנית והביטה בחלון הגן, היה שם נער חום שיער וירוק עיניים שלפי גובהו הלא גבוהה כל כך נראה כבן 15
''ליזי, את מכירה אותו?" פנתה לגננת הראשית שהתמתחה כדי להציץ בחלון וחייכה
''כן, אני לא שוכחת אף אחד מהילדים שלמדו בגן שלי,זה אח של לילי, או משהו כזה..'' מילמלה הגננת והלכה אל הדלת, פותחת אותה
''שלום!" אמר דואי בחיוך קורן שלא הזכיר אפילו במעט את היום הנורא שעבר
''שלום דואי'' הגננת ליטפה את שיערו הארוך בחיבה
''להוצאי את לילי!" קראה הגננת לסייעת שהחלה לארגן את הילדה
''מתי תוריד את החיה הזאת מהראש שלך?"
''לעולם לא!" צחק דואי וקיבל את הילדה המחוייכת שקפצה אליו בחיבוק
''דואי!!" אמרה לילי בהתרגשות
דואי כבר לא לקח אותה הרבה זמן מהגן, והיא בטח התגעגעה לשוחד שלו
''להתראות לילי, להתראות לילי'' בירכה אותם לשלום הגננת ונכנסה לגן בעוד דואי והילדה הקטנה שרכובה על כתפיו התרחקו מהמקום

"תקנה לי משהו?" שאלה לילי בהתרגשות, בכל פעם שדואי היה אוסף אותה, הייתה הקטנה משכנעת אותו לקנות לה ממתקים, ואיך יכל דואי להתנגד לעיניים הכחולות האלו?

"מה תרצי?" שאל וצחק מהגרגרנות שלה

"תוריד אותי ואני אראה לך!" ציוותה הקטנה ודואי הנהן והוריד אותה ארצה

"בוא אחריי!" אמרה בהתלהבות ותפשה בידו, גוררת אותו אל מעבר חציה ומצביעה לעברו השני.

ריחות משגעים הורחו מהמאפייה הקטנה שמעבר לכביש, ריחות כה טובים שעוררו את תאבונו של דואי וגרמו לו לשכוח לרגע את הדיאטה הסודית

"יודעת מה.." מלמל כשהרמזור נהפך לכתום

"בואי נרוץ!" אמר כשנהפך לירוק ודואי רץ עם לילי כאילו היה בן גילה
הם נכנסו למאפיה מתנשמים ומתנשפים, דואי הזדקף באחת והביט על כל הטוב שמולו; עוגיות שוקולד גדולות ועוגות אישיות צבעונים, עוגות שכבות שמתנשאות לגובה, מאפים רבים, מקרונים, ועוד הרבה טוב.
הקטנה הושיטה לו שקית מלאה מקרונים צבעוניים בעיניים גדולות
''אפשר אפשר אפשר אפשר אפשר אפשר??" התחננה לדואי והוא נאנח ''נו טוב..'' מלמל ולקח את לילי לקופה
הוא היה רעב, אבל לא הסתכן בעלייה במשקל, לא שוב, וחוץ מזה, הוא היה בטוח שגופו לא יכול להתמודד עם אוכל כעת.
הוא שילם לגברת הנינג'ה בקופה ויצאו מן המאפייה, מתיישבים על ספסל בפארק שליד.
לילי הלכה למגלשות ושיחקה במתקנים בעוד דואי ישב על הספסל והשגיח עליה מרחוק.
''אנורקסיה..'' נשמע קול מאחורי הספסל ודואי קם במהרה מתחמק ממש בשניות מידו של הבלונדיני ברגע האחרון, הוא נכנס לפאניקה השראה חמישה בריונים המקיפים אותו
''הבטחתי לך מתנת יום הולדת, ומתנת יום הולדת תקבל..'' מלמל הבלונדיני כשהתקרב אליו
''בבקשה לא..'' התחנן דואי אך הבלונדיני התעלם מתחנוניו
''אלכס!" דואי קרא בשמו של הבלונדיני והשתנק, פרץ התרגשות התפשט בחזהו של אלכס וזה עיצבו אותו כשלא הבין מאיפה באה התחושה החמימה הזאת.
''תסתום! אל תעז לקרוא בשמי!" צעק אלכס ועיניו האדומות רשפו אש.
הוא היכה את פניו של הצעיר באגרופו ואפו החל לדמם, הוא דחף אותו על הרצפה והיא שוש ושוב בבטנו בעוד הצעיר המדמם משתנק.
אלכס חייך בזדוניות והפסיק במעשיו
''ועכשיו למתנה, קודם צריך ביצים'' אמר והבריונים זרקו ביצים על דואי השכונה על הרצפה
''עכשיו סוכר'' הם שפכו עליו סוכר, חלק מהסוכר והביצים נכנסו לפיו והוא התאפק שלא להקיא, לא רק בגלל הטעם הנורא שהתערבב עם חול, אלא גם כי לא הכניס דבר לקיבתו כבר כמה ימים.
לאחר שסיימו לשפוך עליו את שאר המצרכים כגון שקית קמח גדולה דלי של מים ועוד,
אלכס חייך
''ועכשיו לערבב.''
הם התחילו לבעוט בנער ולדחוף אותו, לשלוח אליו אגרופים וגרמו לו לדמם מהאף עוד יותר.
אחרי כמה סדרות שבהן הנערים הכו אותו באכזריות, הוא כבר לא יכל להתנגד לכוחותם של היוּדבטניקים, הוא הפסיק לצעוק.
הוא הפסיק לבכות. הוא הפסיק להרגיש. לאט לאט הוא איבד הכרה. ועצם עיניים.
-------------
אלכס הביט בנעשה ברצון כשלפתע ראה זוג עיניים כחולות ובוכיות מתקדמות אליהם מכיוון המתקנים.
''דואי?" מלמלה הילדה הקטנה

*פלאשבק*
הילד הקטן התחבא בחדרו וסתם את אוזניו בחוזקה בעזרת ידיו, מה שלא כל כך עזר, הוא עדיין שמע את הצרחות של אימו.
הוא לא ידע למה היא צורחת אבל הוא זכר שאמא אמרה לו להתחבא בחדר ולסתום חזק חזק את האוזניים, אך דאגתו לאימו גברה עליו.
הוא ירד בחשש במדרגות ורעש הצרחות התחזק.
הוא הביט על המטבח מתחתית המדרגות באימה;
על הרצפה שכבה אימו ומעליה עמד אביו שמשך בשיערה ובעט בה.
''אמא?" מלמל הילד וניסה להשתיק את הדמעות, האב הפסיק את מעשיו והביט בילד ברצחניות.
''עזוב אותו! הוא רק ילד!" ייבבבה האם ובכך זכתה לעוד בעיטה.
''תשתקי!" האב ירק את המילים בכעס והתקדם אל הילד באיטיות בעוד האם הביטה הבנה באימה
''תברח אלכס! תברח!"
*סוף פלאשבק*

''אנחנו הולכים'' אמר אלכס בשקט ששאר הבריונים הצליחו לשמוע
''כל כך מהר?" התלונן אחד מהם והשתתק באחת כשאלכס שלח אליו מבט רצחני, תוך חמש דקות נעלם כל זכר למתקפת הבריונים, חוץ מהנער הפצוע שהשתרע על הרצפה.
----------
דואי החזיר את לילי לביתה, מתחמק משאלותיה של איסדורה על גופו הפצוע, ומיהר לביתו.
הוא נכנס וברגע שסגר את דלתו הוא נפל ורעד בלי שליטה, חוֹוה התקף חרדה קשה.
הוא נשען על הדלת וניסה להירגע אך הדמעות לא הפסיקו לרדת.
הוא ניסה לנשום אך האוויר לא נכנס לגופו, הוא רעד ובקושי הצליח לכתוב לאימו
דואי} אמא-כדורים?{
אימו בעבודה כעת, וכרגע לא תוכל להתפנות לטלפון בשעה הקרובה.
באותו רגע דואי החליט החלטה. החלטה שתשנה את חייו-ללא חיים.