breathing

פרק 4- בית הכלא החלופי

''הכחשה, שידול התאבדות, התעללות פיזית ומנטלית, כבוד השופט, בעבריין כמוהו צריך לטפל בחומרה.'' אמר התובע המחוזי
''בן כמה הנאשם?"שאל השופט
''18''
''מזכיר, תרשום את פסק הדין. יום, יום שלישי, שעה 2:34, מאחר והנאשם לא קטין, אני קובע 8 חודשים במאסר'' השופט דפק את הפטיש על השולחן ואלכס קפא במקומו, הוא ישב על הכיסא בוהה באוויר בעוד דפיקות הפטיש מהדהדת בראשו
אימו בכתה בקול רם,הם הפסידו במשפט. מתחננת לרחמים על בנה, לא מאמינה שהילד שגידלה נהפך לבריון כזה.
''כבוד השופט! אני מתחננת! יש שיקולים שעליך לשמוע!''
''גבירתי, המשפט הסתיים, גזר דינו של הנאשם כבר הוחלט.'' אמר התובע המחוזי וחייך בנבזיות כשאמר
''אני משתתף בצערך.''
שני מאבטחים אחזו בזרועותיו של אלכס מכל צד והעמידו אותו, הנער המפוחד לא הגיב
''כבוד השופט! זאת לא אשמתו!" אימו צרחה בהיסטריה, השופט הביט בה
''אם לא אשמתו, אז של מי?!" הוא שאל נחרצות, לא מצפה לתשובה רצינית מאישה שנלחמת על בנה
''זאת אשמתו של סרג'יו רומנוף!"
''מי האיש הזה?" שאל השופט וסימן לאלכסה, אימו של אלכס, להתקרב.
''סרג'יו רומנוף הוא אביו של אלכס'' לחשה אלכסה כשהייתה כשני צעדים ממנו, משתדלת שאלכס לא ישמע את השיחה שעומדת להתנהל למרות המרחק.
''הוא היה מתעלל באלכס פיזית ומנטלית עד לפני שנתיים, הוא הותיר בו טראומות עמוקות, הוא הלך לטיפולים כדי לעזור לטראומות, אבל אני יודעת שזה לא עוזר, אני יודעת שהוא רועד בלילות כשהוא ישן, אני יודעת שזה קשור לטראומות שלו, ואני לא מצדיקה את זה, אבל יכול להיות שאלכס צריך עזרה פסיכיאטרית, ולא מעצר.'' אמרה אלכסה , משמיטה את החלק שבו אביו של אלכס היכה גם אותה, ואת העובדה שאלכס והיא הלכו לטיפולים ביחד.
השופט חשב רגע, והנהן.
''אם כך אני מחליט שאלכס רומנוף יישלח לשנה שלמה לאגודת החסד 'כנפיים בהחלמה לעזרה בגמילה ותמיכה נפשית' אתה תתחיל כבר ביום שלישי שבוע הבא''
אמר השופט ודפק את הפטיש פעם אחרונה והחלטית בשולחן.
אלכסה חייכה ומחתה את דמעותיה
''תודה אדוני, תודה רבה!"
אלכס רק עמד שם בשקט, בעוד השם המקולל עוד מהדהד בראשו.
סרג'יו. סרג'יו רומנוף.

-----
לאחר שבוע ימים..
-----

אלכס נכנס לכיתה לידיו בכיסים, על פניו ארשת פנים עצבנית, כמו תמיד, האמנם?
'למה אתם חושבים שהשעו אותו?'
'שמעתי שהמשטרה לקחה אותו לחקירה'
הוא שמע את התלחששויות הילדים בכיתה וורידים בידיו התנפחו מרוב זעם
'יכול להיות שזה קשור לניסיון התאבדות של דואי?'
הוא שמע את אחד הילדים והכה את השולחן לידו, מהביל את הילדים בכיתה
''אל תדחוף את האף שלך לאן שהוא לא שייך כי אתה יכול לחזור בלי אף'' סינן אלכס לילד ששאל על דואי שהנהן בשקט.
---
ובנתיים בכיתה ט'1

''לשבת בבקשה, שקט, אני מבקשת שקט.'' אמרה המורה שבדיוק נכנסה לכיתה, כל התלמידים התיישבו והמורה נעמדה
''יש לי בקשה ממכם, דואי היום יחזור ללמוד, ואני מבקשת, אל תציקו לו בשום צורה שהיא, ואל תשאלו שאלות, זה מובן?" התלמידים השיבו בכמה המהומים והינהון ראש והדלת נפתחה, לתוך הכיתה נכנס דואי, והילדים לא יכלו שלא לנעוץ עיניים, דואי לבש חולצה, לא ג'קט כמו תמיד, ולא סתם חולצה..אלא חולצה קצרה! ועל זרועותיו התלמידים יכלו לראות כל תחבושת וצלקת ישנה.
דואי רעד מפחד, הוא הרגיש כל כך חשוף..אבל המשטרה חייבה אותו בהמלצת אימו ובית החולים ללבוש רק חולצות קצרות כדי שאנשים יוכלו לראות אם יש חתכים חדשים, ואם כן, לדווח עליהם.