breathing

פרק 8 - למדריכה זיל יש קרניים

''אני רוצה שכל אחד יספר על ההתמודדות שלו עם הבריונות, האמצעים שהוא נקט נגדה-השלילים והחיובים, דבר קיצוני שקרה ולמה הגעתם לכאן''
קולה של המדריכה זיל הדהד בראשו ללא הפסקה, חצי מתלמידי המוסד (ה.כ. ככה החלטתי שאני אקרא לזה..) כבר הספיקו לספר על עצמם, אך דואי לא הקשיב, הוא חי בעולמו שלו, מנותק מהמציאות.
''פססט..'' נשמעו לחישות בקירבתו
''פססט.. אתה בסדר?" הוא הסתובב לאחור וראה שמאחוריו ישבו אחד מהנערים, מה היה שמו?..דניאל.
''הממם?" המהם דואי בשאלה
''אתה לחוץ?" דואי הביט לרצפה ''ואתה?" שאל ירוק העיניים בחשש
''בחשש
''כמובן שכן אבל הרי המטרה של המקום הזה היא לעזור לנו עם כל מיני התמודדויות, אני מניח שזאת אחת מהם.''דואי היישיר מבט לעיניו הכחולות החודשית של דניאל ולפתע הרגיש פחות לבד
''אני בטוח שיהיה בסדר!" אמר דואי בחיוך במטרה לעודד את הנער, וגם את עצמו.
לרבים מהאנשים שהיו בחדר היו סיפורים דומים לשל דואי, אף שאף אחד מהם לא פגע בעצמו, חלקם שקעו בעבר בבריכות הדיכאון.
''אניה שמיצריב'' קראה המדריכה זיל והרכיבה משקפיים שקופים בעלי מסגרת גדולה בצבע אדום, מבטי כולם הסתובבו אל הבלונדינית הכחושה (רזה), אפילו דואי הסתקרן לדעת מה הסיפור שלה.
''אממ.. אז כמו שכבר סיפרתי, הייתי בהתעמלות אומנותית, לפני שנה הצטרפה למסירת שלנו מתעמלת מח''ול עם כישורים על אנושיים, היה התחילה בהקנטות.. שהגיעו לחרם.. שבסופו של דבר הפכו לאלימות, האמצעים החיובים שנקטתי היו, לפנות למאמנת, אבל היא לא הקשיבה בגלל הזכויות שהנערה הביאה לנבחרת, וגם התרומות של הורייה הוסיפו.. והשלילי.. אהה(אנחה)" היא השתתקה לרגע
''אני קצת מתביישת לומר מפני שנראה שאף אחד לא אמר שעשה את זה.. אבל.. אני, פיתחתי הפרעות אכילה, הייתי מקיאה ומדלגת על ארוחות, זה הגיע למצב שאכלתי רק חמש עלי חסה וזיית ביום, הדבר הקיצוני שקרה, בגלל דיאטת הכאסח(ה.כ. למי שלא יודע, דיאטה לא מומלצת שלא נחשבת בכלל דיאטה שבה הבן אדם פשוט מנסה כמה שיותר לא לאכול, מה שלא עושים בדיאטה רגילה) שלי, התמוטטתי ופוניתי לבית החולים. אובחנתי כאנורקסית ברמה בינונית והייתי כמה שבועות בבית החולים, וזאת הסיבה למה הגעתי לכאן.''
כל הנערים השתתקו והביטו בה בפליאה, סיפור קשה וטראגי כמו שלה לא שומעים בכל יום, היא הייתה יוצאת מן הכלל משאר הכיתה- זה לפחות מה שחשבו בנתיים..
''כל הכבוד לך אניה על השיטוף, את מוזמנת תמיד לפנות לחברייך לכיתה או למבוגר מסגל ההדרכה, הבא בתור, דואי ריברה.'' המדריכה זיל חייכה לעברו אך כל מה שדואי ראה היה שטן ממושקף שמנסה להרוס את חייו.
''מ-מה היו השאלות שוב?" הוא שאל והרגיש שיש רעידת אדמה מתחת לרגליו
''תספר לנו על הבריונות שעברת.'' היא אמרה בחיוך רגוע ודואי לא הבין, איך היא עומדת ישר כשהאדמה רועדת ככה? היא בטח יצאה בדיוק מגיהנום, זאת חייבת להיות הסיבה.
''ובכן.. כשעליתי לחטיבת ביינים, איזה בחור בכיתה ט' כנראה חשב שעשיתי משהו לא בסדר, ומאז הוא והחברה שלו היו אלימים כלפיי.'' המדריכה זיל הנהנה
''זה הכל? בלי סיבה?" שאלה ילדה חסרת טקט אחת במיוחד
''אממ.. כן.. אני מניח שהוא פשוט לא אוהב אותי..''
הוא השפיל מבט לרצפה, לא מתכוון להביט באף אחד מהנוכחים
''ומה היו האמצעים שנקטת?" שאלה שוב המדריכה זיל באותו קול רגוע ששיגע את דואי, הוא התחיל לרעוד, למה אף אחד לא שם לב שיש רעידת אדמה?
הוא לקח נשימה עמוקה לפני שחזר לספר
''הרעים שנקטתי.. אממ.. לא אכלתי חוץ משאמא שלי הייתה מסתכלת עליי בערב, ואחרי כל ערב הייתי מקיא'' נראה שהוא הצליח לתפוס את הקשבתם של הנערים, כולל אניה שהתעניינה לשמוע עוד על הנושא.
''אממ.. החלקים הבאים ממש אישיים.. אני חייב לספר?" שאל דואי בחשש והמדריכה זיל הנהנה
''כולכם עומדים להיות פה חצי שנה, עליכם ליידע את חבריכם לכיתה ואת מדריכי הצוות בכדי שיוכלו לעזור לכם, זאת חלק מהטרפיה.'' היא ענתה ודואי הנהן
''אני.. חותך את עצמי...'' דואי לחש אבל היה מספיק שקט כדי שכולם ישמעו,
''התכונת, חתכת, לא חותך, נכון?" שאלה אותה ילדה בקול מנחם
''שרה!" נזפה המדריכה זיל
''זאת לא שאלה מנומסת!" שרה השפילה מבט ומלמלה איזו התנצלות, ודואי המשיך.
''התפתח לי דיכאון, והתקפי חרדה.. אני לוקח כדורים נגדם.. לאחרונה..''
''והטובים?" שאלה המדריכה זיל, דואי הכניס יד מתחת לשרוול הפוטר ושרט את זרועו מבלי שהאחרים יראו
''לא נקטתי אמצעים טובים-''
''-ומה הדבר הקיצוני שעשית?" קטעה אותו שוב, דואי היישיר אליה מבט, היא רצינית?-
הוא ראה את כל הפרצופים המרחמים עליו וחלקיו שופטים אותו, במוחו, אך במציאות, נראה שכולם מקשיבים בהבנה.
''אני.. ניסיתי להתאבד..'' הוא לחש וראה שכמה מעיניי חבריו לכיתה נפערות בהלם.
אפילו של אניה.
הם חשבו שסיפורה של אניה היה קשה, אבל הנער הזה, הנער בן ה-15 הזה, ניסה לשים קץ לחייו.
''והגעתי לפה בגלל זה.'' אמר דואי בשקט , דניאל הניח את ידו על כתפו בניחום
''הסוף.''