[הארי]
בעצלנות, אני קם מהמיטה ומסתכל על עצמי במראה, בוהה במראה. עמד שם ילד חסר לב, או לפחות זה מה שאומרים.
יש לו קעקועים מפוזרים בכל הגוף. פירסינג על הגבה השמאלית, בפינה הימנית של השפה התחתונה ובאמצע הלשון.
תלתלים מטופשים על כל ראשו, כאילו איזו ציפור מתה שם. פעם הוא אהב אותם. הוא היה שוטף אותם כל יום ומסרק אותם עד שהם נראו מושלמים. אחר כך הוא היה נותן להם מגע אחרון על ידי הנחת כתר פרחים שיתאים לתלבושת שלו לאותו היום.
עיניים ירוקות, שעכשיו הן קהות וחסרות חיים. פעם הם היו הירוק הבהיר ביותר שהאיר כמו אזמרגד. גם הוא אהב אותם. הוא תמיד היה מנסה לפוצץ אותם על ידי הנחת כמה מהאייליינר והצלליות של אן.
פניו חיוורות מתמיד. אין סימן אחד לחיוך בכלל. פעם היה זמן שהוא לא הפסיק לחייך כי הוא תמיד היה כל כך שמח. אמא שלו שימחה אותו. החברים שלו שימחו אותו. אפילו כשהוא היה לבד, הוא היה גונב חלק מהאיפור של אן ומתיישב מול המראה. הוא היה מחפש את המאפרים ההומואים האלה ביוטיוב ועוקב אחר צעדיהם עד שימצא את המראה המושלם. זה עשה אותו פעם מאושר.
אבל עכשיו, ארבע שנים מאוחר יותר, הוא שונא את שערותיו, שונא את עיניו, שונא בפנים...., והחיים הארורים שלו.
היה לו מוניטין מדהים בבית הספר של זונה. כן, זונה. ובכן, עכשיו זה ממש לא שקר. הוא לא תמיד היה זונה, הוא פשוט הפך לכזה. הוא היה מתחבר לאנשים אקראיים במועדונים, אפילו מביא אותם הביתה. אבל יש לו סיבה לכך. מה שהוא לעולם לא יספר לאף נפש.
עכשיו, זה אני! אתם רואים את השינוי?
אני נאנח מהשתקפותי לפני שנכנסת לשירותים ועושה את שגרת הבוקר שלי. כשאני מסיים, אני יוצא מהשירותים כדי לראות את אמי האחת והיחידה עומדת באמצע החדר. החדר שלי.
"מה לעזאזל את עושה כאן?" אני נוהם לעברה, שקופץ אליה באימה. אחרי רגע של רגיעה, היא מדברת.
"מתי תפסיק להיות הארי התחת?" היא שואלת קצת עייפה.
"כשאת מפסיקה להיות כלבה!" אני מצפצף. עכשיו, אני יודע שזה היה מרושע וגס מדי, אבל תשאלו אותי אם אכפת לי.
היא בוהה בי במשך שתי דקות טובות ופניה מתעצבות להבעה עצובה. "איפה הילד הקטן שלי, הארי היקר שלי, אני רוצה אותו בחזרה." היא אומרת בעצב.
"הוא לא יכול לחזור." אני עונה בקרירות.
"למה?" היא לחשה. האם היא אמיתית?! היא לא יודעת!?
"בגלל שהוא מת! הרגת אותו, אן וקיבלת עצבים לעמוד באמצע החדר שלי לשאול אותי את זה? את לא זוכרת את היום שבו רצחת אותו באכזריות? השארת אותו למות, השארת אותו לבכות, עזבת אותו שבור! הוא מת, אן את מתה גם בשבילו." אחרי שצרחתי על קצה המזלג ושחררתי את זה אחרי כל כך הרבה זמן, התנשפתי לאוויר.
"בסדר! רק באתי לראות אם החדר שלך ייצוגי. החברים שלך מגיעים בשבוע הבא. אולי אחד מהם יחלוק איתך את החדר הזה." היא אומרת קצת מעל לחישה, בהלם מההתפרצות שלי.
"אני לא חולק את החדר שלי עם אף אחד. הזמנת אותם להתארח כאן בלי שידעתי... אז עכשיו זה העניין שלך איפה הם נשארים." אני קובע בקרירות מבלי להסתכל עליה.
"אבל.."
"לא ההזמנה שלי. לא הבעיה שלי." אני אומר תוך כדי ריסוס איזה דיאורדורנט על הגוף שלי.
עם זה היא יוצאת בסערה מהחדר שלי, טורקת את הדלת מאחוריה.
נאנחתי. זה לא שאני לא אוהב אותה. אני פשוט כועס עליה שהיא הייתה נגדי כשחשבתי שרק היא זו שתתמוך בי.
היא חסמה אותי כשהייתי הכי צריך אותה. היא קראה לי באותו יום ואני עדיין עובד קשה כדי להוכיח שהיא צודקת.
~~
אוקי הארי חייב להפסיק את ההתנגות הבת זונה הזאת מפני אמא שלו
אני מצטערת שזה עולה בקצב ממש איטי אני פשוט לא מרגישה טוב ורוב היום ישנה בגלל זה אבל עוד כמה ימים אני בטוחה שארגיש יותר טוב ואעלה בצורה סדירה יותר...
מקווה שנהנתם xx
אל תשכחו להגיב ולהצביע
VOCÊ ESTÁ LENDO
Change-Larry/מתורגם
Fanficהארי היה ילד תמים שלבש כתרי פרחים ובגדים צבעוניים. הוא היה אדיב, אכפתי ומאוהב בסתר בלואי. לואי, מצד שני, לא היה בחור רע, אבל הוא גם לא היה הכי נחמד. הוא היה נער שנתקל בחברה הלא נכונה אך מעולם לא שכח את החבורה שלו. ה'חבורה' שלהם הייתה קבוצה של חמישה...
