[לואי]
ארוחת הבוקר הייתה מדהימה. כולנו דיברנו והתבדחנו על כל דבר ועניין. ובכן... האדם השקט היחיד היה אלינור. אבל בואו נהיה כנים. יש מישהו כאן ששם עליה זין?
*צרצרים מצרצרים*
זה מה שחשבתי.
אז, אני חוזר לחדר שלי. המוח שלי די נקי עכשיו. אבל עדיין יש לי דבר אחד בראש. הארי. כרגע הכל אצלו מבלבל אותי.
לפתע, אני שומע חבטה חזקה מהחצר האחורית. אז אני מסתכל למטה בחלון כדי לראות מה זה. אני רואה את אן עובדת מחוץ לבית. אולי מנקה את האשפה.
"היי אן." אני צועק אליה למטה.
אן מסתכלת אל החלון ומחייכת. "הו! לואי. הפרעתי לך עם הרעש הזה. סליחה לאב, אבל השקית די כבדה אז..."
"צריכה קצת עזרה?" אני שואל.
"אם לא אכפת לך..."
"אני בא עוד דקה." אני צועק בחזרה לפני שרץ למטה.
אני יוצא מהבית ורץ לבחוץ. אן מסתכלת עלי ומחייכת. "אוקיי יקירי, קודם כל, תעזור לי להניח את השקית הזאת בפינה הזו. היא ממש גדולה וכבדה." היא אומרת ומצביעה על השקית הגדולה.
"טוב, למה השקית כלכך גדולה וכבדה? מה יש לך בו?" אני שואל ומחזיק צד אחד של השקית בעוד אן מחזיקה את השני.
לפתע, פניה של אן הופכות רציניות מאוד. היא מדברת בקול איטי ועמוק. "התיק הזה כבד... כי גופות אנושיות די כבדות... נכון ?"
אני נשבע, אם זה לא היה בשעות היום, הייתי מחרבן במכנסיים כי לעזאזל , אני מחזיק שקית מזוינת.
אני נבהל, מתנשף בקול רם ואן פורצת בצחוק לתגובתי.
"אלוהים אדירים! הפחדתי אותך ממש. תסתכל על הפנים שלך, אתה נראה כל כך מפוחד. אני כזו אמא מגניבה, נכון?" היא צוחקת בהיסטריה בעוד הלחיים שלי מאדימות מבושה ומבוכה.
"לא לא הבנת אותי!" הבנת. כל כך פאקינג רע. "לא פחדתי." לעזאזל אני כן. "רק פעלתי, אז את לא צריכה להרגיש פחות מגניבה." זה שקר, אמא.
"אה בחייך! זה נראה כאילו אתה הולך לעשות פיפי במכנסיים שלך ילד." היא אומרת, עדיין צוחקת עליי.
"אוקיי! נשים את השקית הארורה במקום?" אני מתנשף כמו ילד.
"כן, כן." היא אמרה שהזיזה איתי את השקית.
"אבל כאילו באמת, מה בעצם יש בשקית?" אני שואל בסקרנות.
"לא גופה מתה לפחות."
"אן!" אני נוזף.
" אוקיי בסדר! זה רק חלק מהדברים הישנים של הארי." היא אומרת, מניחה את התיק בפינה. "אני חושבת שכמה ספרים ישנים, בגדים ואולי כמה דברים של ניק שהוא לא רוצה לזכור יותר." היא מושכת בכתפיה.
"למה אתה מתכוון? ניק הוא החבר שלו נכון?" אני שואל מבולבל.
היא מביטה בי בקצרה לפני שהיא משיבה.
"ניק היה החבר של הארי, הוא מת לפני שנתיים." היא מדברת חגיגית.
להגיד שאני בהלם יהיה לא הגיוני. אבל חכו! רגע! אן אמרה פעם שהארי השתנה לפני שנתיים. אז... זה קשור למותו של ניק? האם זה היה רק זה? או שזה רק חצי מהסיפור? אני פותח את פי, עומד לחקור את אן כדי לדעת יותר על כך כשנייל מפריע לנו. "היי אן. היי לואי-וואו יש לך חצר די גדולה אן. היי! אכפת לך שנתכנן ליל מדורה כאן?" הוא שואל מקפץ כמו גור נרגש.
"אה! בכלל לא, יקירי. אתם בחופשה כאן. למעשה הייתי מציעה לכם לעשות הכל כדי שזה יהיה בלתי נשכח." אומרת אן בחיוך רחב.
"תודה רבה, אן." נייל צורח ומחבק את אן. ואז הוא פונה לעברי.
"היי לו, קדימה תתכונן. הארי מסיע אותנו לקניון." הוא אומר.
"למה הוא לוקח אותנו לקניון?" אני שואל קצת מבולבל כי לא תכננו את זה להיום.
"הוא לוקח אותנו לקניון כדי... לקנות לך תחתוני תחרה של ויקטוריה סיקרט!" אני כמעט מתחיל לצעוק כשנייל מתחיל לצחוק מהתגובה שלי כמו משוגע. גם אן מתחילה לצחוק. אבל אז היא מזדקפת לפני שאומרת "אני לא חושבת שהארי באמת יפריע לזה." והולכת ומשאירה אותי עם נייל.
"נייל! תרגיע כבר את הציצים שלך!" אני אומר די עצבני.
"ס-סליחה חבר." לא. הוא לא. הוא עדיין צוחק לעזאזל. "בעצם זה זאין. אתה יודע שהוא כזה מלכת קניות נכון? אז הוא עשה את התוכנית. לטובתו ברור. דיווה מחורבן! אבל להארי לא היה אכפת."
"אוקיי אני אלך להתכונן." עם זה אני רץ לחדר שלי להתכונן. אני מקווה שזה ילך טוב. אני לא רוצה שום דרמה היום.
אבל ברור. לא הכל הולך בדיוק כמו שאתה רוצה.
~~
אז כן הנה פרק שהבטחתי אבל באיחור כל יומיים כי שכחתי שתרגמתי אותו...
אל תשכחו להגיב ולהצביע
מקווה שנהנתם, אוהבת אותכם xxx
YOU ARE READING
Change-Larry/מתורגם
Fanfictionהארי היה ילד תמים שלבש כתרי פרחים ובגדים צבעוניים. הוא היה אדיב, אכפתי ומאוהב בסתר בלואי. לואי, מצד שני, לא היה בחור רע, אבל הוא גם לא היה הכי נחמד. הוא היה נער שנתקל בחברה הלא נכונה אך מעולם לא שכח את החבורה שלו. ה'חבורה' שלהם הייתה קבוצה של חמישה...
