✔️פרק 1 - ההתחלה, חלק א

131 20 5
                                    

241 מילים

★★★★★★★★★★★★★★★★★★

"מין אתה צריך לאכול או שתגמור בבית חולים. אתה רוצה לגמור בבית חולים?" טאהיונג ישב עם ג'ימין בכיתה שלהם.
זו הייתה הפסקת הצהריים והם היו לבד, רק שניהם והאוכל של ג'ימין, בו הוא בהה בפנים חיוורות.

"לא.." הייתה התגובה שלו לטאהיונג, שחייך בעדינות והנהן למשמע דבריו.
"אז למה שלא תאכל? רק קצת?? בשבילי??" הוא עודד, "שנינו יודעים שאתה נראה כמו דוגמן של שאנל, אז אין לך מה לדאוג בכלל. חוץ מזה, תוכל אחר כך לצאת לריצה אם תרגיש רע. ככה תהיה בריא וגם תאכל." טאהיונג נתן סיבות טובות, וג'ימין הנהן משוכנע - עדיין מהסס, אבל משוכנע - ונתן ביס קטן באוכל שטאהיונג הביא לו בידיעה שהוא עצמו לא יביא דבר.

ביס אחד הפך לביס נוסף, עד שכל הכריך הטעים שטאהיונג הכין נעלם לתוך בטנו הקטנה של ג'ימין, שחייך לטאהיונג ודיבר איתו בשמחה.
טאהיונג הרגיש גאה בחבר הכי טוב שלו, אבל ידו שלו עצמו התגנבה אל הבטן שלו - הבטן שבבירור אם היה מנסה להיות דוגמן של שאנל איתה- הוא היה נדחה על הסף.

---

"היי איפה הייתם?" נאמג'ון הרים את ראשו מהצלחת הכמעט ריקה שלו כשג'ימין וטאהיונג נכנסו לקפיטריה והתיישבו ליד שאר החבורה.
"טאהיונגי היונג בטח התקשה ללכת אחרי שנים של רביצה על הספה וג'ימיני היונג נשאר איתו." ג'אנגקוק הגיב וכולם סביב השולחן התחילו לצחוק, יחד עם טאהיונג עצמו.

הם לא באמת התכוונו לזה, הוא ידע את זה.
והוא רק שמח שהם לא חשדו בג'ימין ולא צחקו עליו על שהרעיב את עצמו.

זה סתם היה בצחוק, הם עשו צחוקים.

הם לא באמת התכוונו לזה.

נכון?

צחוקיםWhere stories live. Discover now