485 מילים
★★★★★★★★★★★★★★★★★★
לא הרבה זמן אחר כך טאהיונג נרדם.
הגוף שלו היה תשוש גם אחרי שישן - או יותר נכון, היה מחוסר הכרה - במשך יומיים, והוא התקשה להחזיק את העיניים שלו פתוחות, אז השישה הניחו לו ויצאו מהחדר- לא לפני שהבטיחו לו שיבואו לבקר אותו שוב מאוחר יותר.
הם התכוונו לחזור לבתים שלהם ולהתרענן קצת לפני שיחזרו, אולי יביאו גם אוכל ובגדים עבור טאהיונג ואז יאכלו יחד.
הם עמדו לצאת מהמחלקה בה חדרו של טאהיונג היה, כשאחד הרופאים (הם זיהו אותו מלפני כן, כשיצא מחדרו של חברם החולה) עצר אותם.
"אתם קרובים של קים טאהיונג, נכון? ראיתי אתכם מקודם ליד החדר שלו," הוא הסביר ונאמג'ון הנהן בבלבול.
"הכל בסדר? יש איתו בעיה כלשהי??" סוקג'ין מיד התחיל להילחץ, והרופא הביט בהם ברחמים.
"טאהיונג.." הוא נאנח, "הוא גוסס. טוב, קרוב מאוד לזה," הוא מיהר להוסיף כשראה שהם נבהלים, "הגוף שלו מתחיל לקרוס מבפנים מהמחסור במזון ובחומרים חיוניים, ואם הוא לא יתחיל לאכול בצורה בריאה ונכונה - המצב שלו יחמיר ויהיה כמעט בלתי אפשרי להציל אותו. הימים שלו יהיו ספורים."
"אבל- אבל טאהיונג לא מוכן לאכול! כבר ניסינו לדבר איתו, הוא- הוא מפחד לאכול.." דמעות עלו בעיניו של ג'ימין והוסוק מיהר לחבק אותו.
"אי אפשר להכניס לו אוכל בצינור ישר לבטן או משהו?" יונגי שאל והרופא הניד בראשו לשלילה, "הגוף שלו לא רגיל לאוכל ועשוי לקבל את זה כגוף זר ומסוכן- זה יכול לסכן אותו ולהחמיר את המצב שלו, כי הגוף שלו גם ככה חלש מאוד."
שתיקה השתררה לאחר מכן.
ואז הוסוק נאנח, "אנחנו נעשה כמיטב יכולתנו, דוקטור."
---
"היי, טאה, חזרנו." סוקג'ין הודיע על הגעתם של השישה כשנכנסו לחדר של טאהיונג לאחר שהתרעננו והביאו אוכל ובגדים.
טאהיונג חייך אליהם, נראה שהוא התעורר לפני לא הרבה זמן וזה גרם להקלה בקרב חבריו על שלא היה ער לבדו לזמן רב.
"הבאנו לך בגדים ואוכל-"
"-אמרתי כבר שאני לא מתכוון לאכול." טאהיונג מיד קטע את ג'ין, חיוכו נעלם מיד.
"טאה," נאמג'ון נאנח, "אתה תהרוג את עצמך בסוף. אם לא תתחיל לאכול בקרוב הגוף שלך יגסוס." הוא אמר בנוקשות, אבל טאהיונג לא נראה מופתע או מבוהל מידי מהאמירה.
"אני יודע."
"אתה יודע?? אז מה לא בסדר איתך, למה אתה לא עושה עם זה משהו??" ג'ימין התפרץ, היה לו קשה כל כך לראות את טאהיונגי שלו במצב כל כך נוראי.
דמעות עלו בעיניו של כחול השיער, "שום דבר לא בסדר איתי, ג'ימין! אני פגום, אוקיי?? אני מכוער ושמן וטיפש, אוקיי?? אני לא בסדר, ואני לעולם לא אהיה בסדר, כי אני פאקינג פגום ולא מסוגל לעשות עם זה שום דבר, אוקיי??" הוא בכה.
"ביום שהתעלפתי," הוא הסביר בקול שקט יותר, "כשהייתי בשירותים והקאתי,.. היה שם דם, ג'ימיני. הקאתי דם ואתם כולכם יודעים טוב מאוד שאין הרבה סיבות לדבר שכזה. אני לא עומד לגסוס," הוא לחש, "אני כבר גוסס."
ששת חבריו התנשפו בהפתעה וזעזוע.
הוא ידע שהוא עומד למות.
טאהיונג ידע, אבל לא עשה שום דבר בעניין.
לא טרח לנסות לאכול, לא טרח לדבר על זה עם הרופאים אפילו, בזמן הקצר שהיה ער והם לא היו בסביבה.
טאהיונג ידע שהוא גוסס.
אבל זה נראה כאילו...
כאילו הוא רוצה למות.
★★★★★★★★★★★★★★★★★★★
אטנשן גייזזז
הבטחתי פיצוי ופיצוי תקבלו🤩🤩
אבל לא היום.
בגלל שהפרקים הבאים קצת מתקשרים אחד לשני ולא לפרק הזה, אני מעדיפה להוציא אותם ביחד ולא עם הפרק "גסיסה"
אז ביום שלישי כשיעלה פרק תצפו לקבל שניים😍🥰
YOU ARE READING
צחוקים
Fanfiction⚠️טריגר⚠️ בספר מדובר הרבה מאוד על הפרעות אכילה / הרעבה עצמית / תחילתה של אנורקסיה, לא מתאים לבעלי לב חלש / אנשים שיודעים שזה נושא קשה עבורם !!! הסוף טוב והדמות מתגברת על הפרעות האכילה שלה. • טאהיונג × BTS • כל הפרקים כבר מוכנים ויעלו פעמיים בשבוע, ב...
