✔️פרק 10 - בית החולים

123 20 16
                                    

993 מילים

★★★★★★★★★★★★★★★★★★

הפרמדיקים התפרצו לכיתה בה כל המהומה התרחשה בריצה, ממהרים למקום בו רוב התלמידים התאספו ומרחיקים את כולם מהנער המעולף על הרצפה למולם.

מבט אחד עליו, והם מיד ידעו מה קרה.

"תיזהרו כשאתם מעלים אותו על האלונקה," הזהיר האחראי מבין השלושה בזמן שהשניים האחרים הניחו את האלונקה הכתומה הכבדה על הרצפה לצד הנער. "הגוף שלו שברירי מחוסר מזון. הוא כנראה הרעיב את עצמו, ועכשיו זה מתנקם בו."

הדממה כשעובדי האמבולנס עשו כדברי האחראי עליהם ואז מיהרו החוצה עם טאהיונג על האלונקה הייתה כבדה מנשוא.

"בסדר," קולו של המורה היה חד מהרגיל, כמעט כמו קפיץ מתוח, "מישהו יודע משהו על טאהיונג מרעיב את עצמו??"

שקט נוסף השתרר, וששת ה'חברים' של טאהיונג החליפו ביניהם מבטים.

טאהיונג??

הרעיב את עצמו??

ואיך זה שהפרמדיקים שמו לב רק ממבט אחד, בזמן שהם היו לצידו כבר זמן רב ויכלו להבחין בכל שינוי שהיה עשוי לקרות לנער??

הם היו החברים הכי גרועים בתולדות ההיסטוריה.

ראשיהם התמלאו בתקריות העבר, בכל פעם שאמרו משהו או עקצו.
גם אז טאהיונג הרעיב את עצמו?
או שאולי זה התחיל דווקא בגלל זה, דווקא בגללם.

טאהיונג הרעיב את עצמו... בגללם..??

המחשבה הייתה כל כך נוראית וכל כך מחניקה שג'ימין נאלץ לכסות את פיו בכדי להחניק יבבה מעונה, ואז נאמג'ון תפס בידו וביד של ג'אנגקוק ומשך אותם אחריו, יונגי, ג'ין, והוסוק בעקבותיהם.

איש לא שאל לאן הם הולכים כשיצאו מהכיתה, עם הוסוק מזיל דמעות וסוקג'ין במבט מדוכא לחלוטין.

כולם ידעו שהם היו שבעה תמיד, חברים הכי טובים.

העובדה שאחד מהם - טאהיונג, במיוחד - הרגע הובל על אלונקה לתוך אמבולנס שכנראה כבר היה בדרכו לבית החולים, הייתה קשה מנשוא ושאר התלמידים והמורה הבינו זאת הייטב.

איש לא שאל כשהם נכנסו כולם לרכבים שלהם ונסעו לבית החולים אליו טאהיונג הובהל, וכשהם שאלו בקבלה היכן הוא נמצא הם קיבלו את אותו מבט מרחם ותשובה מידית, ללא שאלות מיותרות.

כנראה שכל בית החולים ידע בעוד מספר שעות על מה שקרה לנער שהתמוטט באמצע הכיתה שלו, אותו הנער ששכב כעת מחוסר הכרה בחדר מספר שש עשרה בקומה שתיים, רופאים עובדים סביבו ומכונות מחוברות אליו מכל כיוון אפשרי.
אבל איש לא ידע את הסיפור שלו טוב ממנו עצמו,..

ומששת הנערים שישבו מחוץ לחדר שלו ובכו.

---

"אתם מבינים שזו אשמתנו, כן?"

צחוקיםWhere stories live. Discover now