924 מילים
★★★★★★★★★★★★★★★★★
"נאמג'ון היונג?" טאהיונג דיבר פתאום באמצע שהוא ונאמג'ון אכלו ארוחת ערב.
"כן, טאה?" הוא הניח את מקלות האכילה שלו והרים את מבטו אל הצעיר יותר בציפייה לשמוע את דבריו,
"אחרי שנסיים לאכול, נוכל להתכרבל ולראות סרט יחד?" כחול השיער שרבב את שפתיו ונאמג'ון לא יכל שלא לצבוט את לחיו בחיבה כשהשיב, "בטח, טאהיונגי. איזה סרט תרצה לראות?"
טאהיונג העמיד פנים שהוא חושב לכמה רגעים לפני שקרא בעיניים נוצצות, "המסע המופלא!" ("Spirited Away")
נאמג'ון צחקק בחיבה והנהן, "אין בעיה. אז תסיים לאכול כדי שנוכל לראות את הסרט."
כשהם סיימו סוף סוף לאכול (נאמג'ון היה צריך להזכיר לטאהיונג להאט מספר פעמים כדי שלא יחנק, הוא מיהר לסיים מהתרגשות) טאהיונג זז הצידה על המיטה שלו ופינה מקום לנאמג'ון, שהתמקם לו בנוחות לצד טאהיונג ונתן לו להתכרבל לצידו ואף הרחיק לכת וחיבק אותו בחזרה בזרועותיו השריריות.
להרגיש את השרירים של נאמג'ון, את הזרועות החזקות והחמימות שלו עליו, גרם לטאהיונג להרגשה מוזרה בבטן. זה גרם לו להרגיש כאילו הוא מוגן, כאילו יש לו מי שישמור עליו אם יצטרך.
באותה מידה, נאמג'ון הרגיש מסופק מהידיעה שהגוף הקטן של טאהיונג נשען עליו וחיבק אותו, הרגיש טוב שהצעיר יותר הרגיש מספיק בנוח איתו כדי להגיע לתנוחה כזאת בלי מבוכה או אי נעימות.
ואז הוא הדליק את הסרט, והם שניהם נרגעו בחמימות אחד של השני בעודם צופים בו.
---
כשהסרט נגמר נאמג'ון נאנח וכיבה את הטלוויזיה.
הוא התכוון לקום ולהתחיל לזוז הבייתה, עד שטאהיונג פתאום פלט "תראה היונג, אפילו היצור עם הזהב הזה יותר מוצלח ממני."
זה הדליק נורה אצל המבוגר יותר, והוא מיד הפסיק לנסות לקום מהתנוחה הנוחה בה היו והסתובב להביט בטאהיונג שעוד בהה במסך השחור התלוי על הקיר למולם.
"למה שתחשוב ככה, טאהיונגי?"
כשכל מה שקיבל היה משיכה חסרת אכפתיות בכתפיים מכחול השיער, הוא החליט לנסות לשאול "מה אתה חושב שאחרים חושבים עליך?"
"...לא יודע..." טאהיונג השיב בהיסוס, אבל נאמג'ון התעקש "מה אתה חושב כשאני אומר לך 'קים טאהיונג'?"
לקחו לצעיר כמה רגעים לענות, וכשהוא פתח את פיו לבסוף הוא נשמע לא בטוח בעצמו תחילה. "כישלון. לא אהוב-" נאמג'ון התאפק לא לקטוע אותו כי הוא רצה לשמוע מה יש לו להגיד- עד הסוף.
"-לא מוצלח. חסר תועלת. יצור. אידיוט. להמשיך?"
"אתה רוצה להמשיך?" המבוגר יותר שאל בחוכמה.
"לא ממש..."
"בסדר. אז אתה יכול להסביר לי למה? למה אתה חושב שאתה כישלון??" נאמג'ון באמת רצה להבין אותו- להבין מה הוא חושב ואיך הוא חושב, כדי להבין איך הוא הגיע למצב הזה בדיוק.
כמובן, הוא ידע שהרוב היה בגלל כל ההקנטות והבדיחות המיותרות, אבל הוא היה חכם מספיק כדי לדעת שהיה צריך יותר מזה כדי להגיע למצב של הרעבה והלקאה עצמית כל כך גדולה שכזה.
גם לטאהיונג היה חלק בכל המצב הזה שבו הוא נמצא.
"מאיפה להתחיל?" טאהיונג גיחך במרירות, "ההורים שלי זרקו אותי. ניסיתי לרדת במשקל- ותראה איפה אני עכשיו. אני אפילו לא מסוגל לטפל בעצמי, אתה ידעת שסוקג'ין היונג היה צריך לעזור לי להתקלח? והעובדה שאתם צריכים להביא לי אוכל כל הזמן, רק מוסיפה על כל זה. הציונים שלי גרועים, נכשלתי בעבודה היחידה שהייתה לי איי פעם- יש יותר כישלון מזה?"
נאמג'ון לא הגיב, הוא רק הניד בראשו בעודו מעבד את המידע. "ולמה אתה חושב שאתה לא אהוב? כלומר, עם ההורים שלך אפשר להבין, אבל מה איתנו? החברים שלך?" כשהבין מה הבעיה בניסוח הוא מיהר להוסיף ולתקן, "אני יודע שצחקנו עליך וירדנו עליך הרבה, אפילו יותר מידי, אבל מעולם לא חשבנו על כמה מזיק זה עשוי להיות עבורך, כמה פוגע זה עשוי להיות. לא עשינו את זה מתוך כוונה רעה לגרום לך להרגיש רע, זה כל מה שאני מנסה להגיד. אנחנו טעינו בגדול, אני לא אכחיש ולא אנסה להגן על עצמנו. אבל אני רוצה שתבין שלא אתה הבעיה כאן. אנחנו מעולם לא התכוונו למה שאמרנו, זו הייתה בדיחה בלבד מבחינתנו.
ומעולם לא הפסקנו לאהוב אותך, טאהיונג."
"אני מרגיש כל כך מטופש, היונג," טאהיונג מלמל פתאום. הוא קבר את פניו בצידו של נאמג'ון, מחבק אותו בחוזקה, "בזמן האחרון אני בוכה מכל שטות. כל מילה קטנה גורמת לי להתחיל לייבב כמו תינוק אדיוטי, ואני מרגיש כל כך מטופש בגלל זה." קולו היה חנוק ונאמג'ון יכל להרגיש רטיבות בחולצתו היכן שפניו של טאהיונג היו והוא הניח שהוא בוכה- שוב, לדבריו.
"זה בסדר לבכות," הוא לחש ברוגע, "אתה נמצא בתקופה לא קלה, טאה. אתה בתהליך להירפא משבועות וחודשים של הלקאה והרעבה עצמית, אנשים גילו את הסוד שלך, ואתה מאושפז בבית חולים. המצב הנפשי שלך עדין כרגע, אז אתה מתרגש מכל דבר ומותש מהר מכל דבר. הוסוק סיפר לנו שאמרת לו שאתה ישן כל הזמן ועדיין מרגיש עייף, וזה גם חלק מכל הסיפור.
מלבד זה שהגוף שלך עוד לא החלים לגמרי, הנפש שלך מרוקנת לחלוטין ושינה לא מספיקה כדי לטעון אותה מחדש.
אבל בשביל זה אנחנו פה, טאהיונגי. אנחנו כאן כדי לעזור לך לטעון אותה- כדי להיות הכתף בשבילך לבכות עליה, כדי להיות האוזן הקשובה שלך, כדי להיות הזרועות שמחבקות אותך.
מותר לך לבכות. אתה בן אדם, ובני אדם בוכים לפעמים. אז מה אם זה במידה רבה יותר מהרגיל? גם לך מותר. שמרת את זה עד עכשיו בבטן, ועכשיו הכל יוצא החוצה. ושתדע לך, שזה שאתה בוכה ככה לידינו משמעותי נורא עבורנו. אנחנו כולנו מעריכים את זה כל כך שאתה מרגיש מספיק בטוח ומספיק פתוח איתנו כדי לבכות לידינו. לא כל אחד היה מסוגל.
אתה חזק, טאהיונג. אוקיי? אל תשכח את זה, אוקיי?"
טאהיונג הנהן, פניו עוד מוסתרות בחולצה של המבוגר יותר. אבל נאמג'ון החליט שהוא רוצה לראות את פניו של טאהיונג,
'זה רק כדי לראות בעיניים שלו שהוא מאמין,'
הוא הסביר לעצמו.
אז הוא הניח את אצבעו מתחת לסנטרו והרים את ראשו, מביט בפנים הרטובות מדמעות והאף האדום של הצעיר יותר-
ונשימתו נעתקה.
ממתי טאהיונג נהיה כל כך יפה בעיניו?
ופתאום ההסברים ההגיוניים שנתן לעצמו על הסיבה לשביעות הרצון שלו בנוגע לטאהיונג נשען עליו ובוכה מולו נעלמו קליל, ורק מחשבה אחת עברה בראשו:
אני מאוהב.
YOU ARE READING
צחוקים
Fanfiction⚠️טריגר⚠️ בספר מדובר הרבה מאוד על הפרעות אכילה / הרעבה עצמית / תחילתה של אנורקסיה, לא מתאים לבעלי לב חלש / אנשים שיודעים שזה נושא קשה עבורם !!! הסוף טוב והדמות מתגברת על הפרעות האכילה שלה. • טאהיונג × BTS • כל הפרקים כבר מוכנים ויעלו פעמיים בשבוע, ב...
