✔️פרק 6 - השיחה עם המורה

106 21 20
                                    

770 מילים

★★★★★★★★★★★★★★★★★★

"טאהיונג, אני שמתי לב שבחודשים האחרונים הציונים שלך יורדים ברמה משמעותית.
אתה כבר לא עושה שיעורי בית, ישן בכיתה, נכשל במבחנים. מה קרה? היית מצויין לפני שלושה-ארבעה חודשים." המורה של טאהיונג, גברת צ'וי, לקחה נשימה עמוקה לפני שהיא התחילה את המשפט הבא שלה, "תגיד לי את האמת. יש בעיות בבית עם ההורים או האחים?"

טאהיונג די לא ציפה לדבר כזה.
הסיבה האמיתית, כמובן, הייתה שהוא או עבד במשך שעות, לרוב הוא לקח שעות נוספות אפילו,
או שהוא רקד מרגע שחזר הבייתה ועד השעות הקטנות של הלילה-
מה שהשאיר אותו מותש ועייף, גם בגלל המחסור הגדול באוכל, וזה מה שהוביל אותו לשינה בשיעורים ואפילו בהפסקות.

כמובן שהחברים שלו פירשו את זה כעצלנות, אבל בסדר.

"אני גר לבד." הוא פלט החוצה, קצת מבולבל למען האמת.

גברת צ'וי לעומת זאת הזדעזעה לשמוע את זה.
"אתה גר לבד?! למה?? קרה משהו להורים??? אין לך עוד בני משפחה לגור איתם??" בתור אמא בעצמה, הידיעה שילד בן שמונה עשרה - תשע עשרה גר לבדו לחלוטין גרמה לצד האימהי שלה לצאת החוצה.

ולמרות שהיא תקפה אותו בשאלות ונראתה דואגת למוות, פניו של טאהיונג נשארו חסרות רגש ואדישות.

"ההורים לא אהבו את המיניות שלי, העיפו אותי לכאן, השיגו לי דירה קטנה ושולחים כסף כל חודש. הם יכולים כי אני לא קטין יותר. לא ביג דיל."
הוא באמת גרם לזה להישמע כאילו זה לא ביג דיל, אבל על גברת צ'וי אף אחד לא יכל לעבוד כשהחיה האימהית שבה יצאה ולגברת צ'וי היה כמעט בלתי אפשרי לשקר, גם אם היית כבר מומחה כמו קים טאהיונג.

"אוי טאהיונג... זה נורא. ברור שזה ביג דיל, טאהיונג, אתה כל כך צעיר וכבר מוכרח להתמודד לבד עם העולם. ולא יכול להיות שאתה חי על הכסף שהם שולחים לך כל חודש, אתה צריך הרבה כדי לשלם על הדברים של הבית ועל אוכל ובגדים ו.."
היא השתתקה, משהו התחבר בראשה,
"אתה עובד, נכון?" היא שאלה פתאום וטאהיונג לקח נשימה חדה, נרתע מעט אחורה.
"זאת הסיבה שהציונים שלך כל כך נמוכים ושאתה עייף כל הזמן. ואין לך זמן למלא שיעורי בית בטח, בגלל זה. אוי, טאהיונגי, היית צריך להגיד לי והייתי עוזרת לך."

היא אחזה בידו במחווה שבאופן מוזר הייתה מרגיעה, וטאהיונג מצא את עצמו נינוח שוב. באיזשהו מובן, גברת צ'וי הזכירה לו מאוד את אמא שלו.
"תשמע. עם הכסף אני לא יכולה לעשות הרבה, אבל אני כן יכולה לוודא שתקבל פחות שיעורי בית מהשאר ושתוכל לדחות מבחנים כדי שיהיה לך יותר זמן ללמוד. אני מרשה לך לישון בשיעורים שפחות חשובים, כמו גיאוגרפיה וספרות, אבל אתה חייב להבטיח לי לנסות לישון יותר בלילה וכמה שפחות בשיעורים חשובים. זאת השנה האחרונה שלך, תוציא ממנה את ההכי טוב שלך. ואל תתיש את עצמך יותר מידי, מותק."

טאהיונג הנהן בחיוך והיא השיבה לו אחד בחזרה.
היא באמת הייתה מורה טובה, טאהיונג היה אסיר תודה על שהיא הייתה המורה שלו.

הוא עמד להגיד משהו, אבל הצלצול שהודיע על סוף הפסקת הצהריים קטע אותו והוא נאבק בחיוך מלהתפשט על פניו על שהשיחה נגררה לאורך כל ההפסקה ומנעה ממנו לאכול.
למרות שהוא כן קיווה לישון בה, הוא היה דיי מותש והייתה לו עוד משמרת ארוכה היום במסעדה בה עבד.

"אוי, לא הספקת לאכול! ואתה נראה כל כך רזה, רזית בזמן האחרון? טוב תשמע, אתה יכול לאכול בשיעור, תגיד למורה הבא שלך שאני אישרתי לך. בסדר? אני חייבת למהר עכשיו, אבל שתדע שאתה מוזמן לפנות אליי בכל נושא." היא חייכה ומיהרה לאסוף את הדברים שלה, וטאהיונג חייך והודה לה לפני שחזר למקום שלו באחורי הכיתה, מניח את הראש על השולחן בתקווה לנמנם קצת.

הוא דמיין את זה או..?

גברת צ'וי באמת אמרה...?

היא באמת אמרה לו שהוא נראה רזה?

טאהיונג לא ידע מה הוא מרגיש, אבל הוא ידע שזה הרגיש מדהים, כי סוף סוף מישהו שם לב וסוף סוף מישהו אמר לו שהוא נראה רזה - כלומר, הוא נראה טוב - וכל העבודה הקשה שלו באמת השתלמה!

כמה נפלא!

עכשיו כל מה שהוא צריך לעשות זה להמשיך בשגרה שיצר לו, וכולם בקרוב יראו שהוא נראה טוב סוף סוף, שהוא רזה.

הוא לא נע ולא זע כשתלמידים נכנסו לאט לכיתה, וגם לא טרח לפקוח את עיניו כשקבוצת החברים ההו-כה נחמדה שלו נכנסה גם כן והם כולם התיישבו סביבו במקומות שלהם.

"תראו אותו," הוא יכל לשמוע את נאמג'ון, "בטח הוא שוב אכל כאן והלך לישון מרוב שהוא עצלן. טאהיונגי השמנצ'יק שלנו." טאהיונג שמע את כולם מצחקקים סביבו והשתדל להעיף את היד של נאמג'ון שצבטה את לחיו בצורה שתראה כאילו הוא עושה זאת מתוך שינה ולא שהוא באמת ער.

כי עכשיו הוא ידע.

עכשיו הוא ידע באמת.

עכשיו הוא ידע שזה לא סתם היה בצחוק, הם לא עשו צחוקים.

עכשיו הוא ידע שהם באמת התכוונו לזה.

הוא כבר לא היה צריך לשאול את עצמו אם זה נכון או לא, כי הוא כבר ידע את האמת.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שהם דיברו לידו כשחשבו שהוא ישן, אחרי הכל.

צחוקיםWhere stories live. Discover now