✔️פרק 26 - התחלתו של דיכאון

68 16 1
                                    

285 מילים

★★★★★★★★★★★★★★★★★★

כשטאהיונג התעורר, זה היה כבר מאוחר בלילה.

הוא הרגיש כאילו שינה וערות הן אותו דבר, כאילו שתיהן מלאות בחושך וחוסר תחושה.

הוא ניסה למצמץ ולצבוט את עצמו כדי לוודא שהוא לא חווה חלימה מודעת, אבל הקיר שמולו נשאר אותו דבר - לבן, ריק, ומשעמם, בדיוק כמוהו. הזרוע שלו כאבה כעת כי כנראה שלא שם לב כמה כוח הוא מפעיל וצבט חזק מידי.

מבפנים, הוא היה חסר תחושה.

הגוף שלו היה כבד ועייף, העיניים שלו הפסיקו למצמץ אם לא טרח לדאוג להן והוא קלט מידי פעם שבית החזה שלו פשוט מפסיק לזוז - כלומר שהוא מפסיק לנשום - והוא אפילו לא שם לב עד שראה במו עיניו, עד שהרגיש צריבה ולחץ בחזה.

המחשבות שלו...

לא היו קיימות מחשבות.

הראש שלו היה ריק ומצד אחד זה היה שקט מבורך וכל כך מקל, כמו שאיפת אוויר צח לראשונה מזה ימים, אבל מצד שני...

זה היה כל כך ריק.

כל כך שקט.

כל כך... חסר.

לא היה כלום, והוא ידע שהוא אמור לדאוג אבל הוא גם לא הצליח להרגיש כלום, אז הוא גם לא דאג.

זה היה מוזר ואיי שם במעמקי מוחו הוא ידע שזה אמור להדליק אצלו נורה אדומה, אבל לא היה לו אכפת מספיק כדי לשים לב למה שקרה איי שם במעמקי מוחו.

לא היה לו אכפת מכלום, למען האמת.

הוא התרומם מהמיטה שלו כאילו היה גופה מהלכת ופנה ישירות לדלת חדרו, נועל אותה לפני שפנה בחזרה למיטה לאותה תנוחה בה היה בדיוק.

יופי.

עכשיו הוא לא יצטרך להתמודד עם השאר, הם לא יוכלו להיכנס. ולא משנה כמה הם ידפקו על הדלת, כמה יתחננו שיפתח-

הוא לא יכל לראות את עצמו קם וממש פותח להם, לא יכל להביא את עצמו לדאוג, שיהיה לו אכפת.

כי לא היה לו אכפת.

הוא לא הרגיש כלום.

והאמת, שהוא התחיל לאהוב את ההרגשה הזאת.

צחוקיםWhere stories live. Discover now