423 מילים
★★★★★★★★★★★★★★★★★★
"היי, סוקג'ין היונג? הבאת אוכל היום?" טאהיונג שם לב פתאום שכולם אכלו מלבד ההיונג הגדול מכולם ולא יכל שלא לדאוג.
"אה, כן. אתה רעב?" סוקג'ין מיהר להוציא את האוכל הבייתי שהכין. הוא תמיד הביא משהו למקרה שהאחרים היו רעבים באמצע היום, אבל נראה שלאחרונה לא הביא גם לעצמו.
"אה.. לא, אני לא רעב. רק מוודא שאתה גם אוכל." טאהיונג חייך אליו וחזר לנשנש את חטיף השוקולד שקנה במכונות האוכל של בית הספר.
סוקג'ין רק הנהן, אבל טאהיונג ידע שמשהו קורה.
---
"היי, היונג? אפשר לדבר רגע?" טאהיונג מנע מסוקג'ין לברוח מהכיתה בסוף היום וסימן לכל השאר להתקדם הבייתה.
"אה, בטח. הכל טוב, טאהיונג?" ג'ין נראה לחוץ, כאילו ידע שטאהיונג עלה על משהו.
ואולי הוא באמת עלה על משהו.
"היונג, אני יודע שאתה לא אוכל טוב. אני רק רוצה לוודא שאתה לא פוגע בעצמך, ושאתה יודע שאתה נראה כמו דוגמן של ויקטוריה סיקרט. אתה יודע את זה, נכון?"
סוקג'ין הנהן, "תודה שאתה דואג לי, טאהיונג. אתה חבר טוב."
ועם זה הוא הלך, משאיר את טאהיונג עם המחשבות שלו ויד אחת על הבטן המלאה שלו.
---
"תראה טאהיונג," טאהיונג עמד ערום מול המראה בחדר שלו ודיבר לעצמו. "אתה שמן." הוא אמר בטון אכזרי, "אתה יודע את זה. אין מה להכחיש." מבטו היה ריק מרגש כשהוא המשיך,
"החברים שלך הצליחו להרעיב את עצמם יפה מאוד, ותראה איזה חתיכים הם. איזה חתיכים ורזים ויפים הם היו גם לפני שהם הרעיבו את עצמם, ותראה אותך. כשאתה ניסית, זה היה כישלון חרוץ." חיוך מטורף עלה על פניו, "אבל אם הם יכולים, אז גם אתה יכול."
הוא תפס בשומן שלו, נגעל ומזועזע. "אתה מכוער, בן זונה! אתה שמן, מכוער, ומגעיל! תתחיל לעשות עם זה משהו, עצלן מכוער!" הצעקה הפתאומית שלו הבהילה את הכלב שלו שישב על המיטה בנחת וצפה בהכל בלי להבין דבר.
"אתה מכוער! שמן! אידיוט! עצלן! בטטה!" עם כל מילה פוצעת הוא סטר לעצמו כאילו מנסה להתעורר על עצמו ולהתחיל לעשות משהו עם.. כל הכיעור הזה.
"טיפש!" סטירה "לא מוצלח!" סטירה "חזיר!" סטירה.
"דבר לא יעזור לך עכשיו, טאהיונג, רק אם תפסיק לאכול ותתחיל להתאפס על עצמך. אתה יודע לרקוד, אז תרקוד עד שתתמוטט. ברור?!" הוא צעק על עצמו שהשתקף מהמראה וחיוך משוגע נפרס על פניו כשדמעות התחילו לזרום על לחייו.
"אתה כלום ושום דבר, בן זונה מזדיין ושמן, תזכור את זה."
גם החברים שלו אמרו לו את זה.
שהוא שמן, כלומר.
ברור, רק זה.
הם צדקו?
טאהיונג לא ידע.
הוא לא רצה להאמין, למרות שהאמין למילותיו שלו.
הוא לא רצה להאמין שככה גם האנשים סביבו רואים אותו, שככה החברים שלו רואים אותו.
לא..
לא יכול להיות.
זה סתם היה בצחוק, הם עשו צחוקים.
הם לא באמת התכוונו לזה.
נכון?
YOU ARE READING
צחוקים
Fanfiction⚠️טריגר⚠️ בספר מדובר הרבה מאוד על הפרעות אכילה / הרעבה עצמית / תחילתה של אנורקסיה, לא מתאים לבעלי לב חלש / אנשים שיודעים שזה נושא קשה עבורם !!! הסוף טוב והדמות מתגברת על הפרעות האכילה שלה. • טאהיונג × BTS • כל הפרקים כבר מוכנים ויעלו פעמיים בשבוע, ב...
