איתך (המשכון של לרגע והביתה)

9 - גידו

הפרק הזה מחולק לכמה חלקים, שניהם עוסקים בגידו אבל הם מסופרים בהפרשים שונים של זמן.

גידו - אחרי צבא

הפצוע:

כשהמלחמה הסתיימה, עידו היה סגור שבועות ארוכים בבית-החולים; הייתה לו דרך ארוכה עד השיקום שלו. הוא עדיין לא ממש זכר את הפציעה שלו, הכול היה מעורפל: שנייה אחת הוא בהה בחבריו למחלקה מתפזרים לכל עבר, ואז מבחין ברימון שהושלך לעברו בעוצמה; שנייה אחת אחר כך היד שלו שתתה דם, ומבעד לנוזל הסמיך הוא הצליח לראות משהו לבן, כנראה עצם, והכאב הציף את כל כולו, ומישהו צעק "תקראו לחובש!"...

עידו ככל הנראה התעלף במקום, וחזר להכרה רק כשהוציאו אותו מאזור הקרב; הוא פקח עיניים בבית-חולים מעבר לגבול. "אחח..." הוא מלמל, והושיט יד כדי לגעת בזרועו הפצועה, אבל יד אחרת, רכה יותר, העיפה את ידו משם. "זה כואב..." המהם עידו, בקושי מסוגל לדבר. הוא התנועע במיטה כאילו זה יעזור.

"שש... נגמרה אספקת המורפיום, עוד מעט תגיע אחת חדשה. רק עוד קצת." נשמע קול לידו, ועידו פקח את עיניו באחת. הקול היה מוכר מאוד, והוא הסתובב אל הכיוון שממנו נשמע. כשהבחין בזוג עיניים גדולות וכחולות מעליו, הוא שמט את שפתו בהפתעה גמורה. "הילה?"

"ירושלמי," היא ענתה לו, והעיניים שלה הוצפו דמעות. "לפחות הראש שלך לא נפגע."

"למה – איך..." עידו ניסה לעשות סדר במחשבות שלו, ובלע אוויר, מכריח את עצמו לשמור את זעקת הכאב בפנים. "מה קורה בחוץ?" הוא שאל לבסוף. "יש הרוגים? משהו?"

הילה בלעה את רוקה. "יש עוד כמה הרוגים, אבל כאן נמצאים כל הפצועים."

"מישהו מהחבורה כאן?" עידו ניסה להזדקף כדי לראות, אבל הילה דחפה אותו חזרה למיטה.

"אתה צריך לנוח," נזפה בו בגבות מכווצות. "ו... אני עוברת כל הזמן בכל החדרים בבית-החולים, מחפשת מישהו מוכר, אבל גיא לא כאן, וגם אמיר לא. המפקדים שלהם ביקרו כאן לפני כמה שעות, הם סיפרו שהם פצועים קל ושטיפלו בהם כבר בשטח." דיווחה.

אז גיא ואמיר בסדר, הסיק עידו, ונמלא הקלה. אבל עדיין, משהו הציק לו. משהו היה חסר. הוא נתן מבט מהורהר בהילה, והבין שלמרות שסיפרה לו שאמיר וגיא בסדר, עדיין יש משהו לא טוב, יש משהו שגורם לכאב הזה שבלט לה בעיניים. ואז הוא הבין. "איתן."

היא הנהנה, והעיניים שלה הוצפו דמעות, אבל הילה מיהרה למחות אותן. "הוא איבד המון דם, עידו. ירו לו בכתף, חוררו את כולה..."

עידו הניד בראשו. לא, לא, זה לא יכול לקרות. "הוא יהיה בסדר." מלמל.

הילה נאנחה והתיישבה לידו, מנסה לאסוף את עצמה, ועידו הושיט את ידו הבריאה כדי לאחוז בידה. הוא ידע שסביר להניח שאם גיא היה כאן הוא היה מרביץ לעידו על המעשה הזה, אבל גיא לא היה כאן, והילה הייתה צריכה תמיכה. "הרופאים הכי טובים מטפלים בו," המשיכה הילה, כמו מנסה לשכנע את שניהם שיהיה בסדר. "כנראה יכרתו לו את היד, עידו, אבל הוא יחיה."