הגבר שלקח אותי

~32~

**נאיה**
הוא השאיר אותי בחדר שלו. לא זה לא הגיוני, הוא. נעל. אותי. בחדר שלו. אני לא נשארת פה.
כל רגע שאני פה אני נהפכת פחות ופחות נאיה ויותר למישהי אחרת שהוא מעצב במו ידיו. אני לא רוצה לחיות ככה, לפי מה שהוא בוחר לי. לפי דרך החיים שלו. הוא לקח לי את הבתולים. אני נתתי לו את הבתולים שלי.
אני לא בחרתי אותו. הוא לא קשור אליי, הוא קשר את עצמו אליי בכח. הוא בחר אותי והחליט שאני שלו. הוא גרם לי להזדקק אליו, למגע שלו. ואז הוא התרחק. נתן לי להרגיש את הבדידות שלא ידעתי שתגיע. היא הפתיעה אותי. אני הפתעתי את עצמי. אני בודדה... אני מרגישה כל כך בודדה. אני דופקת על הדלת בכח כדי שהוא ישמע אותי ויחזור. הוא לא עושה את זה. אני חייבת לצאת מפה ולהחזיר לעצמי את השליטה על החיים שלי.
הדבר היחיד שאני יכולה לעשות כדי לגרום לו לשחרר אותי זה להשתמש במעשים קיצוניים. זה מגיע לו. הוא התחיל בלעשות מעשים קיצוניים בכך שחטף אותי וכלא אותי אצלו. אני סך הכל משחקת את המשחק שהוא בחר לשחק.
אני מתכוונת לאיים על מה שחשוב לו. על מי שחשוב לו. על עצמי.
אני הולכת למקלחת ומטיחה חפצים במראה. היא נשברת לי מאד מהר ואני לוקחת חתיכה יחסית גדולה ממנה וחוזרת לדלת הנעולה של החדר. אני יודעת בוודאות שהוא שמע את הצעקות שלי קודם והתעלם מהן. כמו שאני יודעת עכשיו שהוא עשה את אותו הדבר ביום שחטף אותי. אני צעקתי שעה והוא שמע והתעלם. עוד סיבה למה לצאת מפה. אני מתארת לעצמי שהוא ישמע אותי גם עכשיו. אני מקווה לפחות.
״אני אחתוך לעצמי וריד אחר וריד אם לא תפתח לי את הפאקינג דלת״ אני צועקת מאד חזק. כמו שחשבתי, הוא שמע אותי. מאד מהר הוא מגיע, פותח את הדלת של חדר השינה ונכנס לחדר במבט מאיים. איזה פאקינג זכות הוא חושב שיש לו? הוא רואה את חתיכת הזכוכית ביד שלי ובא לקחת אותה ממני אבל אני הולכת צעד אחד אחורה ומצמידה אותה קרוב ליד שלי.
״מה את חושבת שאת עושה? תזרקי את הזכוכית הזאת. עכשיו.״
"לא."
"מה אמרת?"
"אמרתי לא"
"לא שאלתי אותך. אני נותן לך שנייה להתחרט ולזרוק את זה על הרצפה" הוא נוהם עליי.
"או שמה? מה תעשה שכבר לא עשית? אנסת אותי!" המילה נפלטת לי מהפה לפני שאני מספיקה לחשוב עליה.
"מה? איך את מסוגלת להאשים אותי בדבר כזה?" למה אמרתי את זה?
"אני לא.. לא-"
"איך את מסוגלת להגיד שאנסתי אותך כשאת פאקינג התחננת למגע שלי?"
"אתה לא כזה שה תמים לוקה. אני מצטערת שאמרתי את זה. זה נפלט לי. אבל אתה מהרגע הראשון הבהרת לי שאין לך בעיה לאנוס אותי!"
"ועשיתי את זה?" הוא מתקרב אליי עם מבט זועם בעיניים. "תסתכלי לי בעיניים ותגידי שאנסתי אותך."
"אתה לא."
"אז תורידי את הפאקינג זכוכית המזויינת הזאת ממך ותפסיקי את הדרמה הזאת." אני עושה דרמה?
״אתה תשחרר אותי?״ אני כבר יודעת את התשובה.
״לא נאיה זה ל-״ אני מצמידה את חתיכת הזכוכית ליד וחותכת חתך חלש אבל עדיין יורד לי דם וזה כואב מאד.
״פאק נאיה, פאק אני מצטער אני אעשה מה שאת רוצה, תורידי את החתיכה הזאת מהיד שלך״
״תבטיח לי״ אני דורשת עם החתיכה עדיין ביד שלי. היד השנייה קצת מדממת וטיפות דם זולגות על הרצפה תחתיי.
״את פוגעת בעצמך״ הוא אומר בשקט.
״לא אכפת לי״ אני מגיבה לו בעצב. באמת כבר לא אכפת לי. איבדתי היום את הערך העצמי שלי ואני אפילו לא יכולה להאשים אותו בזה. רק את עצמי.
״לי אכפת, אני לא ארשה שתעשי את זה״
״זו כבר לא החלטה שלך מה אני אעשה לוקה״ אני לא שותקת לו יותר.
״את לא רוצה לפגוע בעצמך״ הוא חושב שהוא יודע הכל.
״אני רוצה. אני רוצה כל כך לוקה. מה הטעם להישאר פה איתך? אני שונאת את עצמי יותר ויותר בכל רגע.״ אני מעבירה את החתיכה שוב על היד שמדממת אבל עדיין חלש. לא מספיק כדי להיפצע באמת.
״אוקיי אוקיי תעזבי את החתיכה הזאת ואני מבטיח לך שאני אחזיר אותך לבית של אמא שלך״
״עכשיו?״
״כן אני אחזיר אותך עכשיו. רק בבקשה תפסיקי לפגוע בעצמך נאיה״ אני רואה את הדאגה שלו. המבט השומר שלו. קשה לו לראות את הכאב שלי. אני מאמינה לו. יש בו דאגה כנה, אבל אני לא רוצה אותה. לא ביקשתי אותה. אני מאמינה לו שהוא יעמוד במילה שלו ויחזיר אותי לבית אז אני מרחיקה את חתיכת הזכוכית מהיד שלי לרצפה והוא מרים אותה ישר ולוקח אותה אליו.
״את לא נורמלית נאיה״
״אתה בחרת לחטוף משוגעת לא?״
״אני לא מתחרט על זה״
"אם עד עכשיו לא התחרטת אז זה הזמן." הוא מגלגל עיניים ויוצא מהחדר. אני נכנסת למקלחת שלו כדי לשטוף את היד, קצת שורף לי. יש שני חתכים עדינים ליד הורידים שלי. אני מנקה אותם היטב ושמה על היד תחבושת מהארון. אני נועלת את הנעליים שלי לובשת טרנינג חום פשוט ונוח ויוצאת אחריו לסלון.
״אתה מחזיר אותי לבית נכון?״
״הבטחתי לך״ הוא אומר בקול כואב. אני שומעת בקול שלו שהוא לא שלם עם ההחלטה שלו. זה לא משנה, הוא הבטיח. אם הוא רוצה להוכיח לי שהמילה שלו שווה למשהו זה הזמן. ״בואי נרד לרכב וניסע. אחרייך״ הוא מסמן לי לצאת ואני יוצאת לפניו. אנחנו נכנסים למעלית ויש שתיקה מביכה. הוא קוטע אותה.
"את מבינה את המשמעות של זה שאת הולכת?" אני מרימה את העיניים להביט בו. הוא כאוב. לרגע אני מרגישה חרטה אבל אני מגרשת אותה ממני. אני עושה את הדבר הנכון. אני מתרחקת מהדירה הזאת. מתרחקת ממנו.
"אני מבינה את המשמעות" אני עונה לו והוא לא מגיב. רק מזכה אותי בהנהון קל שבקושי נראה.
~~
אנחנו נוסעים בדממה למעט הרדיו שפועל ברקע ומלווה את המחשבות שלנו. הוא בטח מנסה להבין מה יקרה עכשיו. מה קורה. ואני חושבת על מה באמת גרם לי להישבר ולאיים שאני אפגע בעצמי. למה הרגשתי שהוא אנס אותי? כי הוא עשה את זה בעקיפין. הוא הכניס אותי לחיים שלו והשפיע עליי. החליט עליי. הוא שינה אותי.
אנחנו ממשיכים לנסוע באזור העשרים דקות עד שאנחנו מגיעים לשביל שמחוץ לבית שלי והוא עוצר את הרכב.
״אני לא מאמין שאני נותן לך ללכת״ הוא לא מביט בי.
״זו לא אשמתך לוקה פשוט עשינו טעויות שגרמו לנו להיפגש ועכשיו זה נגמר״
״הטעות היא שנפגשנו? את טועה נאיה מה שקורה עכשיו זו טעות״ הוא פגוע ואני מבינה אותו אבל אני לא יכולה להישאר בסיפור הזה יותר ממה שאני כבר נמצאת.
״הטעות היחידה שלי היא שהלכתי למסיבה בלילה ההוא עם קיילי ומצאת אותי״
״זה לא נגמר פה״ הוא מנסה לא להתעצבן עליי אבל הוא מתעצבן. העיניים שלו זועמות. ״את עדיין שלי״ הוא אומר בטון רכושני.
״אני כבר לא״ אני מודה בעיניים כואבות ויוצאת מהרכב.
״נאי-״
״להתראות לוקה״ אני הולכת ממנו ומקווה שכאן הסיפור שלי איתו נגמר.
אם רק הייתי יודעת כמה אני טועה.