הגבר שלקח אותי

~52~

**לוקה**
עברו יומיים מאז שנאיה קשורה בחדר שלה ואני אוכל את עצמי מבפנים. אדם עדיין במצב רע ואף אחד לא יודע אם הוא עומד להתעורר בכלל, לרופאים אין תשובות. כואב לי עמוק בפנים ואני מרגיש שזה בגללה. אני יודע שזה בגללה. אני מאשים אותה ואת עצמי על מה שאני מעביר אותה, אני מפחד לשחרר אותה מהאשמה ואז לא יהיה לי את מי להאשים בכאב. סם מחזיק את ליאם בדירה הריקה, אירוניה למקום שבו שאביו נהרג במו ידיי. סם לא האמין לי שאדם הוא דניאל, הוא היה איתי אתמול בבית החולים היינו שם עד הלילה ואחר כך חזרתי לדירה. אני ונאיה לא דיברנו במשך כל היומיים שעברו. זה מפריע לי. כל פעם שאני נכנס לחדר להביא לה אוכל או לקחת אותה למקלחת ולשירותים היא שותקת וגם כשאני מדבר איתה היא לא עונה לי. אני מבין מאיפה זה מגיע, אני מתנהג אליה כמו אל חרא בימים האחרונים, אני כל כך דפוק. אבל זה מגיע לה לא? היא גרמה את כל זה. אני לא יכול לרחם עליה.
יש לי הודעה חדשה, זה סם. הוא שואל אותי אם אני מגיע לטפל בליאם, אני עונה לו שכן. אני אצא עכשיו, גם ככה אני צריך הסחת דעת. אני נכנס לחדר של נאיה לבדוק אם היא צריכה משהו לפני שאני הולך. היא עם עיניים דומעות וקשה לי לראות את זה כי זה באשמתי.
״את רוצה להתקלח או לאכול לפני שאני יוצא?״ היא שותקת. ״זה לא יעבוד ככה נאיה את צריכה לדבר״
״לוקה תשחרר אותי, כואב לי אני לא מרגישה טוב״ אני מנסה לא לתת למילים שלה לחדור אליי זה קשה. ״כואב לי בכל הגוף״ היא נאנקת בכאב. אני לא יכול לעזור לה, אסור לי להיות חלש מולה. היא צריכה ללמוד איך להתנהג. היא חייבת ללמוד שיש עונשים על ההתנהגות שלה.
"לא אכפת לי" אכפת לי, אני לא אתן לך לראות את זה.
"לוקה... בבקשה"
״את רוצה להשוות את הכאב שלך לכאב שעשית לי בלב?״ אני צוחק, כי היא יכולה לנסות אבל היא לא תצליח. אני בחיים לא אגרום לה כאב כמו שהיא גרמה לי. ״לי כואב בפאקינג כל מקום בגללך״ בלב, בראש, בגוף. אני מרגיש את החיסרון שלה בכל מקום, בכל סיטואציה. אם חשבתי שהיא החוזקה שלי, הכוח שלי, עכשיו אני מרגיש שרק המחשבה עליה גורמת לי להתפרק. להסתכל עליה גורם לי להשתגע. אני יוצא מהחדר משאיר אותה שם עם הדמעות והולך לפרק במכות את ליאם המזדיין.
~~
כשאני מגיע אני רואה את הרכב של סם חונה בחוץ ומבין שהוא עדיין שם. אני נכנס ורואה את סם יושב עם אקדח בידו וליד הקיר יושב החרא הקטן קשור ופצוע. כנראה שסם החליט להתחיל במכות. אני אוהב את זה, זה גורם לי להירגע, להחזיר למי שמגיע לו ולליאם מגיע את הטיפול הטוב ביותר. אני מוריד לו את הדבק שחוסם לו את הפה ומוריד לו את החבלים, אני לא צריך שהוא יהיה קשור כדי להילחם בו.
״לוקה המזדיין סוף סוף גילית ששיחקתי עם הבובה הקטנה שלך?״ הוא מחייך ואני נותן לו אגרוף שמפיל אותו על הקיר.
״אתה לא תעז להזכיר אותה. אתה לא שווה את הפאקינג אדמה שהיא דורכת עליה״ אני מסנן אליו.
״אתה בטוח? כי הדברים שהיא נתנה לי לעשות לה, המקומות שהיא נתנה לי לגע-״ אני לא נותן לו להשלים את המשפט ונותן לו אגרופים בפנים עד שקשה לזהות אותו והוא כבר איבד את ההכרה, אני לא בן אדם של דיבורים.
״תשאיר אותו פה, חי. זה עוד לא נגמר״ אני קם ומתכוון לצאת.
״אל תאמין לכל מילה שלו לוקה, נאיה לא אשמה במה שהוא אומר״ אני חושב לרגע על הדברים.
״אני יודע שהיא לא אשמה, היא בחיים לא תיתן לגבר לגעת בה... אני יודע את זה״ אני בטוח בזה. אני מבין שטעיתי, החרא בסיפור הזה זה ליאם. נאיה לא אשמה בכלום. אני נוסע אל הדיר, השעה כבר מאוחרת. הכל חשוך ואני שומע שירים על פול ווליום. אני שם את השיר playa (say that) של Dennis Lloyd, שיר שנותן לי לשחרר עצבים ואני מתפרק ברכב אני בוכה את כל הכאב של הזמן האחרון, את כל מה שעשיתי לנאיה, היא לא תסלח לי בחיים. את הכאב על אח שלי, את הכאב על ההורים שלי, הלב שלי כואב כל כך... אני מרשה לעצמי להיזכר בהם, אני מנסה לזכור פנים, קול.. אני זוכר את ההלם שקיבלתי כשסיפרו לי על התאונה. הייתי לבד בבית, היה מאוחר בלילה והייתי אמור לצאת לחבר עד ששוטרים דפקו לי בדלת.
~~
״אתה לוקה?״ אמר לי אחד השוטרים שבדלת...
״כן לוקה וארוס״ אף פעם לא פחדתי משוטרים כי לא הייתה לי סיבה לפחד.
״ההורים שלך היו מעורבים בתאונה״ אומר לי אחד השוטרים. לא, לא. הוא לא מכיר את ההורים שלי, הוא לא יודע.
״איזו תאונה?״ אני לא רוצה לשמוע.
״פגע ברכב שלהם טנדר שנסע לא בנתיב שלו והם נפגעו פגיעה חזיתית״ השוטר שלידו אומר לי.
״הם לא.״
״ילד..-״
״אני לא ילד אני בן 17!״ אני בוכה והשוטר שמולי עם דמעות. למה הוא בוכה? ״הם בבית חולים? הם בניתוח?״ אני לא רוצה שהם יהיו בבית חולים, אני אישאר לבד עד שהם יחלימו?
״לוקה...״ הוא דומע ולא יודע איך להגיד לי
״מה?״ אני כועס. שילכו מפה, הם לא יודעים מה הם אומרים.
״הם נהרגו.״
״לא, לא. לא. זה לא אמיתי״ אני צועק והשכנה שלידי יוצאת.
״לוקה-״ אני דוחף את השוטר ממני.
״תעופו מפה זה לא הגיוני...״ אני נכנס לבית אבל הם נכנסים גם. אני לוקח כוס ושובר אותה. אני מתיישב על הרצפה. אמא תצעק עליי כי אני מלכלך לה את הבית עם שברים של זכוכיות, היא לא תצעק עליי. היא לא תראה את זה לעולם. לא שמתי לב אבל פתאום יש עוד שכנים בבית ואני לא לבד.
״לוקה.. ״ ניגשת אליי מילה, השכנה המבוגרת שגרה בקומה מעלינו ומחבקת אותי. אני בוכה, אני לא מפסיק לבכות...
״הם לא מתו, תגידי לי שהם חיים, בבקשה״ היא בוכה ביחד איתי.
״הם תמיד ישמרו עליך מלמעלה...״ היא מחבקת אותי ולא משאירה אותי לבד.
~~