הגבר שלקח אותי

~68~

**נאיה**
אני רואה שחור בעיניים. פיזית אני לא מצליחה לפקוח את העיניים שלי. אני מרגישה מיואשת. ליאם היה בהתקף עצבים והכה אותי. בלשון המעטה. הוא פירק לי כל חלק בגוף ואני שבורה. אני מרגישה שהוא הכאיב לי ברמה שאני לא מסוגלת להגיד לו משהו. אני מפחדת ממה שהוא יעשה לי. כואבת לי כל עצם בגוף. איפה לוקה? אני בוכה עם עצמי. אני מתגעגעת אליו. אני מתגעגעת לפאקינג לוקה וארוס. כשליאם הכה אותי כל כך חזק עברה בי המחשבה שאני לא אראה יותר את לוקה, אני לא ידעתי שהרגשות שלי אליו כל כך חזקים. אני לא בוכה רק מהכאב אני בוכה בעיקר בגלל אי הידיעה מתי לוקה יגיע אליי. מה השעה? אולי עברו עשרים דקות אולי ארבע דקות, אולי שעתיים? אין לי מושג. ליאם השאיר אותי לבד, לפחות הוא לא נשאר פה איתי. אני מנגבת את הפנים הדומעות שלי ואני קמה מהרצפה. אני מרגישה את הכאב שבי, את התוצאה של המכות של ליאם. מרגישה פתאום חלקים בגוף שלא ידעתי שקיימים. לוקח לי זמן אבל אני מצליחה לראות במטושטש את החדר, הוא מתנדנד. הראייה שלי לא מפוקסת. פאק, יש המון דם על המרצפות. מאיפה כל הדם הזה הגיע? ממני. הדלת נפתחת ואני מספיקה לראות את ליאם לפני שאני נוחתת על הרצפה מחדש.
״אל תקומי לשום מקום תישארי על הרצפה כמו שמגיע לך״ מה עשיתי לחולה נפש הזה? הוא פגע בי בכל הגוף. אני מרגישה שהצלעות שלי זזו, הראש שלי מתפוצץ מכאב והרגל שלי פועמת ופועמת בכאב. הוא בעט בי שם כמה פעמים. לוקה עדיין שומע את מה שקורה? אני מקווה שלא, אני לא רוצה שהוא ירגיש אשם. הוא לא צריך להרגיש ככה. האשמה היחידה פה היא אני. אני סמכתי על קיילי לא העליתי בדעתי שהיא תבגוד בי ככה, החיים שלי תמיד היו צפויים, ידעתי לקרוא אנשים. דייב? מהרגע הראשון שהוא דרך בבית שלי ידעתי שהוא חרא של בן אדם. ליאם? הפתיע אותי. אני מודה, לא חשבתי בכלל שהבן אדם הזה יודע לעשות משהו חוץ לעשן עם חברים שלו. וקיילי...? פאקינג גרמה לי לאבד את האמונה במין האנושי. החשבתי אותה לבת בית שלי, אחות. כששמעתי שאדם, אח של לוקה מת הרגשתי את העצב מטפס לי אל הלב, כי דמיינתי סיטואציה שזו הייתה קיילי במקומו. לא יכולתי להכיל את זה. לבגוד בי? לגרום לי לדמם, לעזור למזדיין הזה לפגוע בי? לא ציפיתי.
״למה את לא עונה לי טיפשה?״ אני מרגישה את הצריבה בפניי, הוא סטר לי בכף ידו.
״מה?״ אני מנסה לדבר בביטחון אבל הקול שלי רועד. אני על הרצפה והוא כורע לידי ומביט בי במבט מאיים. אני מרגישה חסרת אונים.
״אני מדבר אלייך״ הראש שלי מנסה להתעלם ממך חתיכת זבל.
״מה אתה רוצה?״ אני שואלת בכניעה אין לי כוחות להתמודד נגדו. הראש שלי מסוחרר ואני מרגישה בחילה חזקה.
״אני רוצה שתשלמי על הרצח של אבא שלי.״ מה עובר בראש של המטורף הזה? אני מסיטה את הפנים שלי ממנו ומביטה בדלת הסגורה.
״איפה קיילי?״ אני שואלת והקול שלי שוב רועד. פאק נאיה תפסיקי לפחד ממנו.
״לא עניינך״ הוא מצמיד את הפנים שלי אליו והמבט שלו עמוק בעיניי.
״תסתכלי עליי חתיכת חרא״ הוא סוטר לי שוב. נשבר לי כבר מהמכות האלה.
״אני חרא? אני ה-חרא ליאם?״ אני צוחקת ומשתחררת ממנו. ״אתה מטורף חולני ואני מאחלת לך למות בייסורים אתה יודע למה? כי העזת לאיים על לוקה, העזת לאיים על פאקינג אהבת חיי״ אני זוחלת לאחור ולא מביטה בו. אני מסובבת את הראש,, אני עדיין ערומה פרט לתחתונים ולחולצה המכופתרת שלי שיש עליה כתמי דם. אני קופאת במקום כי אני נתקפת סחרחורת ובחילה ושומעת מילים זועמות במעומעם מליאם. משהו כבד מוטח בי מאחורה ואני נופלת אל הרצפה ומאבדת את ההכרה.