✔️בונוס #1

70 14 61
                                    

1418 מילים

★★★★★★★★★★★★★★★★★★★★★

"ילד טיפש כפוי טובה!"

טאהיונג התכווץ במקומו. הלחי שלו צרבה מהסטירה שאמא שלו נתנה לו, והוא היה בטוח שהיא תהיה אדומה. בושה מלאה אותו.

"מה לא עשינו בשבילך, מה?! שמנו גג מעל הראש שלך, הבאנו לך בגדים ואוכל, ווידאנו שתקבל חינוך טוב ולא חסכנו עליך בכסף! ומה אתה עושה בתמורה?? כל מה שאתה עושה זה לוקח עוד ועוד! אוכל כמו חזיר! תראה אותך, ילד טיפש! ועכשיו אתה בא ומחליט שאתה אוהב בנים?? ככה אתה מחזיר לנו על כל הטוב שנתנו לך???"

דמעות התחילו לעלות בעיניו של טאהיונג.

הוא לא ציפה לזה.

הייתה לו מערכת יחסים הדוקה עם ההורים שלו. הוא אהב אותם והם אהבו אותו. הם היו מקום בטוח עבורו. הם היו בית.

הוא לא ציפה שברגע שהוא יצא מהארון הם יתהפכו עליו ככה. כבר במשך חצי שעה כל מה שאמא שלו עושה זה להטיף לו ולסטור לו.

טאהיונג באמת הרגיש בושה.

אלה לא היו ההורים האוהבים שהכיר. מי אלה? מי היו שני האנשים שעמדו מולו והסתכלו עליו כאילו הם מסתכלים בעיניים של השטן עצמו?

כשאמא שלו המשיכה לצעוק עליו ולהכות אותו, טאהיונג לא מצא בעצמו עוד כוח להתגונן מפניה. הוא לא היה מוכן לזה. הוא חשב שהם יבינו. חשב שהם יחבקו אותו ויגידו שזה בסדר ושלא אכפת להם, ואז הם כולם ישבו על הספה ויצפו יחד בסרט. אולי אפילו יצאו לאכול גלידה או משהו.

אבל כל מה שהוא קיבל היה צעקות ומכות מאמא שלו, ומבטים מאוכזבים ושתיקה צורמת מאבא שלו.

"צא לי מהבית!" אמא שלו פתאום צעקה, אצבע מונפת באוויר ומצביעה על הדלת.

"מה-"

"לא שמעת? צא לי מהבית! אתה לא הבן שלי יותר! אתה בושה וחרפה למשפחה! אתה לא זכאי להישאר בבית הזה אף לא דקה אחת נוספת!"

טאהיונג היה המום מידי מכדי לדבר. מה קורה פה? האם זה באמת כל כך משנה את מי הוא אוהב?? זה באמת משנה יותר מהמשפחה, יותר ממנו עצמו?? העובדה שהוא אוהב בנים לא משנה בו דבר. הוא עדיין אותו בן אדם, אותו טאהיונג. למה זה כל כך מפריע להם? למה זה כל כך נורא ואסור?

באותו יום, טאהיונג ישן אצל אחד החברים שלו, שחשב שטאהיונג סתם רב עם ההורים שלו וצריך רגע של שקט. ביום למחרת, הוא לא הלך לבית ספר. הוא ישב כל הבוקר בפארק שקרוב לבית, וחזר הבייתה רק כשידע שההורים שלו יהיו בעבודה וארז כל חפץ אפשרי שהיה שייך לו. את התיקים והמזוודות עם החפצים שלו הוא שם במחסן שלהם, ואז התחיל לחפש דירה.

אמא שלו כבר הבהירה את זה; בבית שלה לא יגור אף הומוסקסואל.

בתוך יומיים, בהם הוא ישן במחסן בין אבק וארונות מלאים בחפצים ישנים וחסרי שימוש, הוא מצא דירה מעופשת שהוא יכל איכשהו לשלם עליה. היא הייתה די רחוקה מהבית ספר, אבל לא הייתה לו ברירה. זו הייתה האפשרות המהירה ביותר והזולה ביותר, והוא לא יכל להרשות לעצמו להיות מפונק כרגע. הוא עבר לשם ברגע שיכל ולקח איתו את הכלב המשפחתי, יונטאן. "עליך אני לא יכול לוותר." הוא לחש לו בזמן שארז את האוכל והרצועה שלו.

צחוקיםWhere stories live. Discover now