נקודת מבט לואי:
"לואי וויליאם טומלינסון, למה אתה פה ולא בבית ספר?" היא שאלה עצבנית. לא ידעתי מה לענות לה לכן פשוט בהיתי בה, "מה אתה שותק? תסביר לי למה אתה נמצא פה ולא בבית ספר איפה שאתה אמור להיות ברגע זה" היא כבר צעקה.
"אמא את מוכנה לא לצעוק עלי מול כל האנשים?" משכתי אותה לצד. "לואי תסביר לי ברגע זה למה אתה פה" היא נרגעה מעט אך היא עדיין מאוד עצבנית. "אמא אני לא רציתי ללכת לבית ספר היום" אמרתי והשפלתי את מבטי.
"מה עובר לך במוח? על מה לעזעאזל אתה חושב? אתה חושב שאם לא באלך לבוא לבית ספר אז אתה יכול להבריז?" היא שוב צועקת, "טוב אמא,אבל תפסיקי לצעוק בבקשה, אנשים מסתכלים עלינו" אמרתי בתקווה להרגיע אותה.
"תאסוף את הדברים שלך , אתה נוסע הביתה איתי עכשיו, נדבר בבית". "אבל אמא". "שום אבל, אתה בא הביתה עכשיו" היא צעקה והצביע לכיוון הדברים שלי.
"טוב, אני בא" אמרתי והסתובבתי ללכת לכיוון המקום בו ישבנו. "אני צריך ללכת" מלמלתי ולקחתי את התיקי ואת הגלשן, " למה?" ליאם שאל מופתע, "בגלל אמא שלי" מלמלתי אך הפעם יותר בקול.
"דבר איתי אחר כך" ליאם אמר וחיבק אותי, כך גם כל השאר עשו, "נראה, אם לא יקחו לי את הטלפון" מלמלתי והלכתי משם. עוד חמש דקות אנחנו נגיע לאוטו והיא שוב תמשיך לצעוק עלי.
באופן מפתיע הנסיעה ברכב הייתה שקטה, היא לא צעקה, לא אמרה מילה במשך כל הנסיעה, היא לא הדליקה שום רדיו, שום שיר. "אמא הכל בסדר?" שאלתי ברגע שיצאנו מהרכב, היא שתקה, היא לא הסתכלה לכיווני בכלל.
"אמא את מתעלמת ממני." יותר אמרתי מאשר שאלתי. "לא " היא ענתה במבט אדיש. "אמא נו, תראי איזה רגש, תצעקע עלי אבל תדברי איתי" אמרתי ונעמדתי מולה. "אני מאוד מאוכזבת ממך לואי, אני חשבתי שאני יכולה לסמוך עליך אבל מתברר שאני לא" היא ענתה וראו צער בעיניה. "אמא את יכולה לסמוך עלי, זה שפעם אחת פישלתי זה לא אומר שאי אפשר לסמוך עלי" אני לא יכול לאבד את האמון של אמא שלי, היא הבן אדם הכי חשוב לי.
"תענישי אותי, תקרקעי אותי, תיקחי לי את הטלפון, רק תסמכי עלי" אמרתי מתחנן. "ברור שאתה תקבל עונש על זה שהברזת, אבל אני לא בטוחה שאני יכולה לסמוך עליך" היא אמרה והלכה לחדרה, הלכתי אחריה. "אמא בבקשה תסמכי עלי". "אני לא יכולה".
***
"אני בבית" נשמעה צעקה מכיוון הכניסה. "פיבי בואי לפה" צעקתי מחדרי. "אני באה" היא ענתה ונשמעו צעדים, ולאחר מכן הדלת נפתחה. "פיבי סיפרת לאמא?" שאלתי ברוגע. "לא" היא ענתה במהירות.
"אז איך היא גילתה?" הפעם הייתי יותר עצבני. "אני לא יודעת" היא אמרה. "ואני חושב שאת סיפרת לה, בגלל שכל דבר שקורה בבית היא ישר יודעת ואת היחידה שידעה שאני מבריז" צעקתי. "אבל לא סיפרתי לה" נראו דמעות בעיניה.
"פיבי סליחה שצעקתי עליך". "אני בחדר" היא אמרה ויצאה משם, למה אני מצליח לגרום לכולם להיות עצובים היום? למה החיים שלי חרא? למה? מה עשיתי שזה מגיע לי? כל השאלות הללו רצו במוחי במשך השעה שבה ישבתי בחדרי.
לוטי נכנסה לחדרי. "לואי למה פיבי יושבת עצובה בחדר וככה גם אמא?" היא שאלה והתיישבה על מיטתי. "הברזתי מבית ספר ואמא תפסה אותי, פיבי היחידה שידעה שאני בבית מבריז, אז חשבתי שהיא זאת שסיפרה אבל מתברר שלא" אמרתי והמשכתי לבהות בטלפון.
"לואי אתה מטומטם!" היא צעקה. "את נחמדה היום" מילמלתי, "איפה היית כשהברזת?" היא שאלה והסתכלתי עליה. "הייתי בים" מילמלתי, "חברה של אמא פתחה מסעדה מול הים וכנראה שזה היה באותו המקום שאתה היית שם, פיבי לא אשמה בכלום". "פאק מה עשיתי?".
"אתה לואי" היא אמרה במשיכת כתפיים, "מה זה אמור להביע?" שאלתי ונשמע טון עצבני בקולי. "אתה לואי, אתה עצבני על אנשים סתם ככה, אתה לא מרוצה מכלום, אתה תמיד חושד במישהו, וגם אתה פוגע באנשים סתם ככה", וואו, היא לחצה על כל נקודה חלשה שהייתה בי, אני לא רוצה לפגוע באנשים זה קורה לי בטעות. אני לא מתכוון לפגוע במישהו בכוונה. רגע, בכמה אנשים פגעתי שלא עשו לי שום דבר רע?
YOU ARE READING
I Hate You, Me Too. - Larry Stylinson
Fanfictionמכירים את זה שיש את בן האדם הזה שחייב להציק לכם, לאמלל את חייכם, להרוס אתכם? אז לי יש אחד, וקוראים לו לואיס וויליאם טומלינסון, או בקיצור לואי. ובמקרה אותו בן האדם הוא השכן שלי. אזהרות: * שפה גסה * אלכוהול ועישון
