*הפרק לא עבר עריכה אז ישנו סיכוי לטעויות כתיב.
נקודת מבט הארי:
" מה אמרת?" הוא שאל בשקט, "אמרתי לא" אך הפעם הרמתי את מבטי מהרצפה והסתכלתי על לואי. "הארי אתה יכול בבקשה פשוט לשכוח שכל זה היה, וללכת הביתה? אני בסדר. באמת" נשמע שהוא מתחנן בפני שאעזוב אותו.
"למה אתה כל כך שונא אותי?" שאלתי לאחר כמה דקות של שתיקה, אך הוא לא ענה. "אתה תענה לי או שלא?" שאלתי בעצבנות והוא רק הסתכל עלי. "אני לא שונא אותך" הוא ענה לבסוף והשאיר אותי עם פה פעור. "א-אז ל-למה אתה מתעלל בי?" אמרתי עם גימגום עדיין בהלם. "אני לא יודע" מילמל "מה?" שאלתי "אני לא יודע" אמר חזק יותר, והסתכל על הרצפה "לואי" אמרתי בקול רך והתיישבתי לידו, "הארי באמת עם אני הייתי רוצה לדבר עם מישהו זה היה ליאם" אמר, יופי עד שיכלנו לדבר בלי לריב או איום מצידו של לואי הוא חייב להרוס "אוקי אז תחשוב שאני ליאם" אמרתי בשיעשוע. "אתה יודע זה קצת קשה, לו יש שיער חלק וקצר ועיניים חומות ולך יש תלתלים, שיער ארוך ועיניים ירוקות" השיב והסתכל על השמיים. "חכה רק רגע" אמרתי וירדתי במהירות מהגג.
"ג'מה איפה העדשות החומות שלך?" אמרתי מתנשף לאחר הריצה ברחבי הבית בחיפוש אחר אחותי. "למה אתה צריך אותם?" היא שאלה בבילבול, "אני צריך, אני אסביר אחר כך רק תביאי לי אותם" אמרתי במהירות בתקווה שהיא הבינה מה אמרתי. "קח" היא אמרה והושיטה לי קופסה קטנה בצבע לבן, "תודה" אמרתי ויצאתי במהירות מהחדרה ורץ לחדר האמבטיה. הכנסתי את העדשות ואספתי את השיער מנסה להחביא את התלתלים כך.
"הארי?" שמעתי את אימי קוראת מאחורי, "כן אמא?" אמרתי עם הגב אליה, אסור שהיא תראה את העדשות כי אז יהיו הרבה שאלות שאין לי זמן לענות עליהם. "איפה היית?" היא שאלה בקול חושד, "בחדר" עניתי, זה לא שקר מוחלט, הייתי על הגג של החדר שלי. "קראתי לך לפני אבל לא ענית לי" היא השיבה. "הייתי עם אוזניות, סליחה, זה היה חשוב?" אמרתי עדיין לא מסתובב אליה. "רציתי שתעזור לי עם הקניות, וגם אני לא חושבת שעדשות חומות מתאימות לך" היא אמרה, איך היא יודעת? הרי לא הסתובבתי אליה בכלל. "אני חייבת ללכת אמא" אמרתי נזכר בלואי המחכה לי על הגג.
עליתי לגג ושמעתי את לואי שר לעצמו שיר, יש לו קול יפה. "הארי, מה עשית לעצמך?" הוא אמר בהלם. "אמרתי לך תחשוב שאני ליאם ואתה ענית לי שאתה לא יכול אז חשבתי להיות דומה יותר לליאם ואז יהיה לך יותר קל" אמרתי במהירות מנסה לא ליצור קשר עין איתו. "אתה בטח הולך לצחוק עלי" מלמלתי בשקט, "בהתחלה רציתי אבל אני לא יכול, אף אחד לא השקיע כל כך הרבה מחשבה ועשייה רק בשביל לגרום לי לדבר איתו, לאף אחד לא באמת היה כוח לשמוע את מה שאני אומר" קולו נשבר לקראת סוף המשפט, נראה היה כי דמעות החלו לעלות לעיניו.
לואי סיפר לי כל מה שקרה בזמן שסיפר את הסיפור המלא דמעות ירדו במורד לחייו, ואני ריחמתי עליו, כל מה שרציתי היה לחבק אותו ולומר לו שהכל יהיה בסדר אבל אני לא חושב שהוא ירצה ממני חיבוק. "הארי תודה על ההקשבה, אני חייב ללכת" הוא אמר במהירות וירד מהגג לתוך חדרו.
***
"הארי תגיד למה אתה כל כך נחמד לבן אדם שמציק לך ופוגע בך כבר שש שנים?" אחותי שאלה וגם אני שאלתי את עצמי את אותה השאלה בראש, "אני באמת לא יודע ג'מה" מילמלתי. "אני הולך לישון, לילה טוב" אמרתי יוצא מחדרה, "הארי העדשות שלי" היא אמרה צוחקת, "אה נכון אני כבר מוריד אותם ומחזיר לך, דרך אגב תודה על העדשות" אמרתי רץ לחדר האמטיה להוריד את העדשות.
נקודת מבט לואי:
אני לא יכול להאמין שהוא עשה את זה, הוא ניסה להראות כמו ליאם רק כדי לגרום לי לדבר איתו. באמת חשוב לו לשמוע את מה שקרה. אבל השאלה שרצה במוחי כבר שעה היא, למה הוא כל כך נחמד אלי למרות שאיך שאני מתנהג אליו? ועם מחשבה זו הלכתי לישון.
***
"לואי קום" שמעתי את קולה של לוטי, "לא רוצה" מילמלתי לתוך הכרית. "לואי קום" הפעם היא חזרה על כך עם עצבים, "לוטי מה את צריכה?" אמרתי עם קול צרוד משינה, "אני צריכה חולצה" היא אמרה זאת עם חיוך מתחנן. "אין לך חולצות משלך?" שאלתי עם עצבים, נמאס לי כבר שהיא לוקחת לי בגדים כל הזמן, "יש, אבל אני צריכה את החולצה שלך כי אני רוצה לשים את זה חצאית אחת ואין לי חולצה מתאימה" היא אמרה מתחננת, "לכי לקחת" אמרתי ביאוש קם מהמיטה והולך לכיוון חדר האמבטיה.
לאחר כל סידורי הבוקר יצאתי מהבית והתחלתי ללכת לכיוון האוטובוס על מנת להגיע לבית ספר. בתחנה ישב הארי שקוע בטלפון, "היי" אמרתי נוחת לידו. "היי" הוא השיב עם חיוך קטן. "איך אתה מרגיש?" הוא שאל לאחר כמה דקות, "יותר טוב, תודה על העידוד אתמול" עניתי עם חיוך. אני לא יודע מה לעשות, הוא כל כך נחמד אלי ואני לא יכול להיות נחמד אליו, זה פשוט מסובך, החיים שלי מסובכים. "מה קרה?" הארי שאל והעיר אותי ממחשבותי, "כלום, למה?" שאלתי בבילבול, " זה פשוט שאתה הפסקת לחייך והיית עצוב" הוא אמר בשקט.
***
"תגיד מה קורה לך היום?" ליאם שאל אותי בארוחת הצהריים, "לא יודע, מה קורה לי היום?" נשמע בילבול בקולי. "אתה פשוט היית נחמד להארי כל היום, וגם היית עצוב רוב היום" הוא ענה, "ואני דואג לך" הוא המשיך לאחר כמה שניות של שתיקה. "הכל בסדר, אני בסדר" אמרתי בניסיון לזייף חיוך. "אוקי, בסוף היום אני בא אליך הביתה ואתה מספר לי מה קרה, ואל תנסה לזייף חיוכים ולומר שהכל בסדר, אני מכיר אותך ואני רואה שאתה לא בסדר" הוא אמר, קם ממקומו והלך לפנות את המגש שלו ואילו אני נשארתי במקומי מנסה למצוא תירוץ טוב מספיק בשביל ליאם אבל אני לא אצליח מפני שהוא מכיר אותי מאז גיל חמש ולצערי יודע עלי הכל.
YOU ARE READING
I Hate You, Me Too. - Larry Stylinson
Fanfictionמכירים את זה שיש את בן האדם הזה שחייב להציק לכם, לאמלל את חייכם, להרוס אתכם? אז לי יש אחד, וקוראים לו לואיס וויליאם טומלינסון, או בקיצור לואי. ובמקרה אותו בן האדם הוא השכן שלי. אזהרות: * שפה גסה * אלכוהול ועישון
