פרק 1- וכעבור 3 שנים!

1.2K 44 3
                                    


נ.מ קול

ציפורניו חדרו לזיכרונותיי-דווינה הופיעה שמה בזיכרונותיי, הוא שלף בישירות את ציפורניו מעורפי, וברגע שעשה זאת דקרתי את צווארו עם פגיון הדרגון, נשימתו החלה להאט עד שמת, המפלצת שהייתה פעם איש-זאב חוסלה, רצתי בכל חדר פתחתי כל דלת באחוזה הנטושה הזאת שבצפון העיר מניו אורלינס, פתחתי את הדלת בצידה המזרחי של האחוזה,

"קול" היא אמרה בקול חלוש,רצתי לעברה מנסה לשחרר אותה אך לא מצליח, "אני לא יכול לשחרר אותך?" שאלתי לחוץ ומודאג ממצבה של דווינה שלא נראה טוב באותם הרגעים, "הוא לחש כישוף עתיק סביב הגבעולים המורעלים האלו ככל שתנסה לשחרר אותי כך הגבעול יתהדק יותר וישאוב מגופי עוד דם" דווינה ענתה לי כאשר היא נאנקת מכאביי הגבעולים שכרוכים סביב ידה ואני נותר לחוץ,

"דווינה את בסדר?" פרייה מגיעה לפתע, שואלת את דיווינה ורצה לעברי ולעבר דווי (דווינה), "לא, תקשיבי טוב פריי, הגבעולים האלה עם כישוף עתיק, ככל שתנסי לשחרר אותי ככה הגבעולים יתהדקו יותר חזק וישאבו יותר מדמי ומכוחי" דיווינה הסבירה לה בישירות ובחדות, פרייה הסתכלה במשך דקות אחדות על הגבעולים,

"אוקיי נראה לי שאני יודעת איזה כישוף שם לך המכשף" פרייה השיבה והגיבה בביטחון, והחלה לומר מילים עתיקות, הערפדים הנוספים החלו להגיע ולנסות להילחם ולמנוע מאיתנו להציל את דווינה, "פריי מהר" התרתי בה כשאני עדיין נאבק עם אחד הערפדים והורג את השאר...

נ.מ דווינה

פריי (פרייה) מצליחה לשחרר אותי מהכישוף שבו נאזקתי, אני ופרייה אומרות כישוף מסויים ומתחילות למלמל אותו בפינו והערפד האחרון שנאבק עם קול מת ואז אנו מפסיקות למלמל את הכישוף ובורחים מהאחוזה הנטושה אך אני בוחרת להישאר עוד דקות אחדות מאחור ואני מציתה את האחוזה עם הערפדים שבתוכה מה שמביס את כל תוכניותיהם הגדולות של ערפדי וזאבי הכשפים באופן סופי, חד, מדויק וברור.

הגענו לאחוזת מייקלסון, אני פרייה וקול, בעודי חצי מעולפת על זרועותיו של קול ונטולת כוחות, "הכל יהיה בסדר, דווינה קלייר" הוא לוחש לי, ואני מעולפת וחסרת קו מחשבה וריכוז, בכדי לדעת או להבין איך הוא שב, איך אותו ערפד שהתאהבתי בו שב לחיי שוב אחרי 3 שנים?...

בוקר~

נ.מ דווינה

פקחתי את עיניי הרגשתי מעט חולשה בגופי, שפשפתי את עיניי בכדי להבחין בחדות היכן אני, "אני רואה שקמת" שמעתי קול שכבר הכרתי והיה מספיק מוכר לי, זה היה קול שישב מולי ליד המיטה והסתכל עליי מעין מהופנט, "אבל איך?" שאלתי מבולבלת ותפסתי את ראשי המסוחרר,

"הרגשתי שמשהו לא בסדר איתך" הוא ענה והחל ללטף את פניי למרות הגעגוע שלי למגעו אני מפנה באי רצון את פניי לכיוון הנגדי בכדי להימנע ממגע ידו על פניי, "שלוש שנים. קול איפה היית?" שאלתי בחדות והתחלתי ללגום מהתה המרפא שפרייה הכינה עבורי בכדי שאחלים, "לא התכוונתי באותו לילה לבגוד בך דווי" הוא אמר בקול מעט שבור וחרטה עמוקה ניבטה מעיניו, "תענה לי רק על שאלה אחת קול מייקלסון, הייתה לך את האפשרות לעצור את זה?" שאלתי בקול שבור ובדמעות שהתחילו לזלוג על פניי ללא שליטה,

הרמתי את פניו בכדי שיסתכל עמוק לתוך עיניי, "הייתה לך?" שאלתי שוב כעיניו ממוקדות בעיניי, "כן" הוא ענה בעצבות, "תודה קול שהצלת את חיי, אבל אני עדיין לא שוכחת וסולחת לך על כך שבגדת בי עם מי שהחשבתי כחברה הכי טובה שלי, עם קטלין טור" סיכמתי ומיהרתי להתרחק מנוכחותו,

קמתי מהמיטה שמתי את נעליי ויצאתי מחדרו, "בוקר טוב דווי, איך את מרגישה?" פרייה שאלה אותי בחיוך חם ואוהב שהכרתי אצלה מהרגע הראשון שבו הכרתי את משפחת מייקלסון בשלמותה, "אני בסדר, תודה פריי על אתמול אם לא את, הייתי מתה" הודיתי לה ומשכתי אותה לחיבוק, "את לא צריכה להודות לי את צריכה להודות לקול הכל בזכותו" היא השיבה לי ואני חייכתי חצי חיוך עצוב ויצאתי מהאחוזה.

-סוף פרק 1-

התכלית שלי 1//המקורייםDonde viven las historias. Descúbrelo ahora