התכלית שלי 1//המקוריים

פרק 23- הכישוף השחור

נ.מ אנה
סוף סוף המכשפות העתיקות נתנו לי את הזכות לחזור לחיים,

עכשיו סוף סוף אוכל להשלים את מה ששאר המכשפות ניסו לעשות אך לא הצליחו עכשיו באמת ניתנת לי הזכות להרוס את חייהם ולהשמיד את דיווינה וקול, בשל מעשה הכישוף השחור והעמוק שדיווינה עשתה כדי להציל את הערפד המקורי הארור הזה, קול מיקלסון

והיהלום שקול גנב, אוצר מאוד יקר וקרוב לליבם של כל מי שמכשפה עתיקה, רק בגלל קול מייקלסון חיינו בגלות, היהלום הזה ידאג להשמיד כל זכר שלו וכל זכר של משפחתו ובייחוד של כל על טבעי שנוצר, ורק אז באמת השליטה המלאה תחזור לידיי המכשפות,

ורק אז נהיה באמת חופשיים, אני כאן כדי להישאר. אני כאן כדי לשלוט ואני לא מתכוונת לחשוב על הפסד...

נ.מ נטליה

אני ואבי (קול) יצאנו לאכול גלידה, "נו את מתרגשת, נטלי?" אבי שאל תוך כדי שאני מלקקת את הגלידת וניל שלי בעונג רב,

"ממה?" הגבתי כשנינו הולכים ומטיילים, "מהיום הולדת תשע-עשרה שלך שיערך עוד יומיים" הוא השיב לעברי בחיוכו החם והרחב,

"אתה יודע עד כמה אני רואה בכל זה חוסר טעם ועניין מיוחד,זאת אומרת אני מעריכה את כל העניין הזה אבל מה הטעם? אנחנו ערפדים,אבא. אנחנו לא מזדקנים אולי רק במספר אבל תכל'ס זה לא באמת משפיע על היכולות הפיזיות שלנו להפך" עניתי בחוסר עניין מיוחד ובאדישות ניכרת,

אנחנו מתיישבים על הספסל שפונה לעבר המזרקה היפיפייה שנהגנו אני ואבי ללכת ולטייל שמה לצד אימי, אלא היו ימים יפים של גיל ארבע וזיכרונות בלי מודעות אמיתית להיותנו ערפדים,

"הכל בסדר?" הוא שואל מבחין בי לפתע עם חיוך פרוש על פניי,

"כן. נזכרתי איך תמיד היינו יוצאים עם אמא למזרקה ומשחקים בהשפרצות ותמיד הייתי מנצחת אותך" אמרתי במעט געגוע לאותם הימים שהכל היה נראה פשוט כל כך, תמים,פשוט ויפה בעולם הזה,

"איך שאני לא אשכח את זה אף פעם, תמיד הייתי מזהיר אותך מראש לא להשפריץ אבל היית עושה את זה בכוונה כדי שנשחק ונצחק" הוא השיב,

"אבא, האמת היא שאני ממש רוצה להמשיך את לימודי הכישופים, בשלב מסוים אני זוכרת שהחלטת עם אמא שמוטב שאפסיק את זה, אבל עכשיו אני כבר גדולה ואני עומדת מאחורי החלטותיי, הרי אני גם מכשפה וערפדית במקודם או במאוחר איאלץ להשתמש בקסם שבי" הסברתי לאבי ללא כל התראה,

"אמא לא תאהב את זה נטלי, ואני גם לא אוהב את כל העניין הזה,אני מעדיף שלא תתחילי מחדש ותעירי עניין מת" הוא זרק לעברי וטפח על כתפי,

"אני יודעת שאתם חושבים שזה יסכן אותי, אבל בכנות גם היותי ערפדית מסכן אותי כל רגע בחיים מאז שנולדתי, הכוח של הקסם רק יוסיף להגנה שלי ולשמירה שלי תחשוב על זה דקה"

אמרתי בניסיון לשכנע אותו ואת דעותיו הנושנות, "אני אספר לך משהו שאף פעם לא סיפרתי לך" הוא החל לומר,

"אני יודעת אני ראיתי כבר את יומן הלחשים שלך בחדר הספרים של דוד קלאוס, האמת שאת רוב הכשפים למדתי מהיומן שלך" עניתי בחדות,

"אין ספק נחושה ועקשנית כמו אימך, מי אני שאעצור בעדך, אך יש לי תנאי" הוא אמר,

"מה התנאי?" שאלתי,

"אני אלמד אותך את כל מה שאני יודע, אבל אמא לא תדע כי אני לא רוצה להדאיג אותה לחינם, אסור לך לעשות כשפים שעלולים לסכן את חייך, מובן?" הוא שאל או יותר נכון הורה לי, "אני מבטיחה!" הבטחתי ועשינו את הסימן הסודי שלנו לקיום הבטחות או שמירת סודות,

"יופי" הוא ענה וחיבק אותי חיבוק אבהי...

נ.מ קול

השיחה ביני ולבין נטליה העלתה בי הרבה חששות, היא אומנם שמחה שהיא בדרכה לחזור ולממש את כוחה גם בתור מכשפה,  אך עצם הידיעה שיבוא יום וברגע אחד שהיא לא תשלוט בכך עלול להרוג או לסכן אותה הדהד בראשי כמעין מטרד אפל ושחור...

נ.מ דיווינה

הלכתי לעשות קניות עם רבקה והופ, אנחנו מגיעות לחניון ומעמיסות בבגאז' את הקניות, אותה התחושה חזרה אליי, "את מרגישה את זה?" הופ שאלה אותי מבולבלת,

"את גם מרגישה את זה? כמו משב רוח של כישוף" אמרתי להופ, לפתע רבקה נשמעה נאנקת מכאבים, אני והופ מבחינות במכשפה שמכשפת את רבקה בניסיון להרוג אותה,

אני והופ אומרות מספר מילות כישוף אשר מחלישות את המכשפה, רבקה מתחילה להרגיש הקלה ותוקפת את המכשפה ושותה את דמה עד לידי כך שהיא מרוקנת את כל דמה מכל גופה, מה שהורג את המכשפה,

אני, הופ ורבקה חוזרות במהרה לאחוזה, עכשיו אנחנו מתחילים להילחם עכשיו הגיע הזמן שלנו להשיב אש, כמו מייקלסון...

נ.מ קול

אני לוקח את נטליה, לאחד מהמקומות הסודיים שהיו שלי, אני מלמד אותה מספר כשפים עתיקים ועוצמתיים במיוחד, היא בדיוק כמו דיווינה שולטת בלחשים, בעוצמה ובשליטה רבה מה שמקל עליי ובייחוד עליה...

נ.מ נטליה

אני ואבי מגיעים הבית, ארוחת הערב הייתה מוכנה, "בקי את בסדר?" שאלתי את רבקה, כולנו אוכלים אני מבחינה בהתנהגותה המעט לחוצה, "כן,למה?" היא שאלה או יותר נכון אמרה,

"סתם נראה שאת לחוצה, כנראה תחושות הבטן שלי הטעו אותי הפעם, לפתע הרגשה לא מוכרת נאחזה בקצוות ליבי, אני מרגישה שיש משהו ומנסה להבין מהו, אני מתחמקת מהשולחן ועולה לחדרי,

אך הכל היה נראה רגוע ושלו,

'בטח עוד הרגשה מטומטמת וחסרת כל,שהרגשתי במעין רגע', חשבתי ביני ובין עצמי באותה השעה.

-סוף פרק 23-