התכלית שלי 1//המקוריים

פרק 7- בשורה לא צפוייה

נ.מ הופ

הכאבים של דווינה לא פסקו להפך הם התחזקו, אני והיא הלכנו לרופא, הרופא אמר שדווינה תעשה בדיקות דם.

הלכנו לחדר האחיות, "אני לא מבינה מה הרופא המטומטם הזה עושה עניין" היא זרקה באדישות, "תפסיקי להתלונן דווי, ותיכנסי לעשות בדיקות דם כמו שהוא ביקש ותוך כמה ימים נדע ממה הכאבי בטן אם הם ימשיכו" אמרתי לה והיא נכנסה לעשות את הבדיקות דם...

כעבור חמישה ימים~

נ.מ דווינה

הגיע מכתב ובו התשובות של בדיקות הדם, פתחתי את המכתב, והתחלתי לבכות הרגשתי סחרחורת רציתי שפשוט יצבטו אותי כדי להבחין אם זה חלום או מציאות,

אני בהיריון, התינוק הוא של קול, וקול הוא האבא איך אני אספר לו את זה הוא חזר שוב לכלבה הזאת קטלין, המלחמה בעתה, איך עכשיו יהיה גם תינוק, בכיתי ולא הפסקתי לבכות רציתי לעצור ולא יכולתי,עד שצרחתי וכל מי שהיה באחוזה שמעו ועלו ישר לחדרי,

"את בסדר?" פריי ורבקה שאלו אותי, הרגשתי מזל שרק שתיהן היו באחוזה, "לכו מכאן עכשיו!" צעקתי לעברן, "לא אנחנו נשארות" רבקה ענתה וליטפה את גבי, "תירגעי" פרייה אמרה לי כשהיא ורבקה מבחינות בחוסר השלווה שלי ופשוט מחבקות אותי חזק,

"איך אני אספר את זה לקול?" שאלתי ומילמלתי כשהמכתב החליק מידי רבקה ופרייה חוטפות את המכתב לפני שאספיק להרים אותו וקוראות אותו ומבינות מדוע אני לא רגועה ומבולבלת,

"אנחנו מבטיחות לך דווי שנעשה הכל כדי שקול לא ידע עד שתחליטי לספר לו" פרייה אומרת לי ברצינות, "רבקה פרייה, אני לא יכולה להשאיר אותו אני אפיל את העובר" עניתי בהחלטיות כי זה הדבר שהיה נראה לי לנכון לעשות,

"היי תקשיבי לי טוב, את לא מפילה שום תינוק!-" רבקה הורתה לי בנחישות,

"זה פרי האהבה שלך ושל קול, אל תעשי את זה לקול את תשברי גם אותו ותפגעי בעובר תמים וחסר ישע שלא עשה לך דבר" רבקה המשיכה לומר והסבירה לי ברכות ...

ערב~

נ.מ הופ

חזרתי הביתה ודווי סיפרה לי הכל, "אני כאן אתך" אמרתי לה ומשכתי אותה לחיבוק חזק, "גם כן הכלבה הזאת קטלין אני אעיף אותה, עם כישוף של מאגיה שחורה כלבה מזויינת" הודעתי,

אני ודווינה צחקנו כי זה יצא באופן מצחיק מפי,

"הופ רק עלייך אני סומכת את החברה הכי טובה שלי את כמו אחותי הקטנה, את היחידה שהבינה אותי תמיד, שכל המשפחה שלך חשבה שיצאתי נגדם את הבנת שזה בשביל קול" היא החלה לומר כאשר היא ממשיכה לבכות,

"ששש תירגעי אני תמיד כאן איתך" אמרתי לה וליוויתי אותה למיטה לישון...

כעבור 7 חודשים~

נ.מ קטלין

"דיי קול זה מספיק, או שזה קשר רציני או שזה לא" אמרתי לקול בישירות, "מה הקטע?" הוא שאל באדישות, "זה או נישואים או שנפרדים מה אתה מחליט?" שאלתי בתוקפנות ישירה, "בסדר" הוא ענה, "בסדר,מה?" שאלתי, "נתחתן" הוא ענה והתלהבתי כמו ילדה בת חמש...

בוקר~

נ.מ דווינה

"בוקר טוב דווינה את נראית טוב היום" קטלין אמרה לי בעוקצנות כאשר היא יוצאת מחדרה מרוצה בגלל משהו, "תמותי, זונה!" אני צועקת לעברה, ישבנו לאכול כולנו ארוחת בוקר, "יש לי ולקול הודעה" קטלין הודיעה בקולה הצפצפני,

"אני וקול מאורסים ואנחנו מתחתנים" קטלין אמרה בחוסר רחמים, הרגשתי דקירה אדוקה בליבי פשוט קמתי מהשולחן בכעס ובעצב ועליתי מהר לחדרי,

טרקתי את הדלת מאחוריי ושקעתי תחת הכרית ובכיתי, נתתי לכרית שתייבש לי את הדמעות, עד שהרגשתי יד טופחת על גבי במעין ניחום, הסתובבתי בפנים אדומות זה היה מרסל,

"תקשיבי אני לא מבין מה עובר על קול אבל את תראי הוא עוד יתחנן שתחזרי אליו, קטלין סתם כלבה" מרסל ניסה לנחם אותי,

"מרסל אני בהיריון מקול" אמרתי לו נסערת מאוד, "את מה?" הוא שאל המום, "בשלושה ימים שהייתי במילאנו לא ידעתי שקול בא אחריי גם למילאנו היינו יחד יומיים במלון שבו שהיתי" סיפרתי לו כשעיניי נפוחות מבכי,

״רגע אבל איך זה שלא רואים את הבטן?״ הוא המשיך לשאול מבולבל, ״אני והופ עשינו כישוף הסוואה מאוד מיוחד זה מסווה את העובר באופן חיצוני״ עניתי ממשיכה לבכות ומאוד מודאגת.

"ששש תירגעי אנחנו נמצא פתרון לזה" הא אמר בעודו מחבק אותי בניסיון להרגיע אותי.

-סוף פרק 7-