תחת עץ התפוח

פרק 1

מאז הייתי ילדה קטנה, אהבתי להסתובב במטעים של בני משפחת קאמיצ'י. הוריי הם מנהלי העבודה של המשפחה, ומהרגע שבו הצלחתי לעמוד על שתי רגליי ללא עזרה, ביליתי את מרבית זמני בין עצי הפרי התמירים.
המטע האהוב עליי היה מטע התפוחים. הוא היה המטע האחרון, הרחוק ביותר מאחוזת קאמיצ'י, ובשל כך גם השקט ביותר. באוויר תמיד עמד ניחוח תפוחים, מלווה בניחוחות עדינים יותר של תפוזים, קלמנטינות ופומלות, ובקצהו יש נקודה ממנה אפשר לראות כמעט את כל שטח האחוזה.
לפני שלושה חודשים סיימתי סוף-סוף את לימודי, ועתה דבר אינו עומד ביני לבין טיפול בעצי התפוחים האהובים עליי.
אף על פי שאמי מרבה להתלונן על בחירותיי, אני יודעת שאבי מודה על עזרתי. תחת פיקודו עומדים מאה עובדים, אך אני היחידה שהוא זכה להכשיר באופן אישי. אני יודעת שהוא סומך עליי יותר מאשר על האחרים, וזו הסיבה שאף על פי ששעות העבודה כבר הסתיימו, אני עומדת עכשיו במטע וקוטפת תפוחים חולים מהעץ.
אינני יודעת מה השעה, אך השמש מתחילה לאבד את מקומה בשמיים וצללים מתפתלים בין העצים. רוח נעימה נושבת ומצננת מעט את הזיעה שעל מצחי, והשלווה שבתוכי גורמת לי להצטער על כך שבקרוב אצטרך לחזור לביתי.
בזמן שאני מושיטה את ידי אל תפוח חצי רקוב אשר נתלה בעליבות על ענף, אני שומעת מרחוק קולות וקופאת. איש אינו אמור להיות כאן בשעה הזו, אפילו לא אבי. רגליי כמעט כושלות בזמן שאני ממהרת להסתתר, ואני מנסה לאתר את האנשים אשר מפרים את הדממה.
הקולות מתחילים להישמע קרובים יותר, וממקומי אני מצליחה להבחין בזוג, גבר ואישה, אשר עומדים כמה עצים ממני ומצחקקים. אינני מצליחה לראות את פניהם בבירור, אך ברגע שהגבר שולח את ידו וקוטף תפוח מהעץ שלידו, אני מבינה מי הם – גנבים.
אבא שלי משקיע את כל כולו כדי שהמטעים יניבו פירות, ושני אלה פשוט באים לכאן וקוטפים מבלי להתחשב בעבודה הקשה. החימה שפושטת בי מעוורת, ולפני שאני מספיקה לחשוב על כך אני מרימה את התפוחים החולים שהספקתי לזרוק לקרקע, יוצאת ממקום מחבואי ומתחילה להשליך אותם עליהם.
"גנבים!" אני צורחת במלוא גרוני בעודי רצה לעברם. חלק קטן בתוכי תוהה מדוע אינם בורחים, אך הזעם גובר עליו וגורם לי להמשיך לזרוק עליהם תפוחים ולירוק קללות שאמי הייתה שוטפת את פי בסבון אילו הייתה שומעת אותן יוצאות מפי. הם מתכווצים עם כל תפוח שפוגע בגופם, אך כשאני מרימה את ידי לסטור לגבר, הוא יוצא מהקיפאון ואוחז בה לפני שהיא מספיקה לפגוע בפניו.
"חלאה!" אני מטיחה בו, יורקת לרגליו. "חכה שאספר לאבי, אתה יודע מה עושים לידיהם של גנבים?"
במקום להירתע או לברוח, הגנב מעז להעלות על פניו חיוך. עיני הברקת שלו מתכווצות וגומות מסתתרות בין הזיפים שעל פניו. הוא נראה טוב, אך זה הדבר האחרון שמעניין אותי, בעיקר לנוכח העובדה שהוא עדיין אוחז בידי ולא נראה כאילו יש לו כוונה לשחרר.
"גנבים?" טון קולו – הדרך בה הוא מבטא את המילים – גורם לי להידרך. אני יודעת איך נשמעים אנשים מהחלק הפחות מוצלח של הכפר, והוא לא נשמע כזה. "אדם אינו יכול לגנוב את מה ששייך לו."
במשך מספר שניות דבריו מרחפים בתוך ראשי, אך כשהם שוקעים, לבי נמלא אימה והדם אוזל מפניי. הגבר הזה אינו גנב, הוא בנו הבכור של אדון קאמיצ'י!
הפעם האחרונה שבה ראיתי אותו הייתה כשהייתי בת עשר. הוא היה בן שש עשרה והיה בחופשה מהפנימייה שבה למד. אני זוכרת שאבי אמר לי לא להתקרב ולא להפריע, כך שלא זכיתי לראות את פניו בבירור, אך איכשהו נדמה לי שהעובדה הזו לא תתקבל כתירוץ לכך שהשלכתי תפוחים, ירקתי וקיללתי את הבן של בעל הבית.
"א-אדון קאמיצ'י."
למשמע גמגומיי, נראה שהעלמה שאיתו מקיצה מתדהמתה, ועד מהרה כעס מכער את פניה. "אלנזו-אברטו, כך עובדייך מתנהגים?" הזלזול שבמבטה חורך אותי, אך אני לא מעזה להשפיל את עיניי.
"אני – "
"שקט!" צעקתה מצליפה באוזניי, ומיד לאחר מכן היא משיבה את תשומת לבה לאלנזו-אברטו. "קח אותה אל האחוזה וספר לאביך מה היא עשתה, תן לו לטפל בחצופה."
בפעמים המועטות שבהן נפגשתי עם אדון קאמיצ'י, הוא עשה רושם של אדם קר ושקול. אינני יודעת איך הוא יתנהג אם ידע מה עשיתי, אך אני לא מתכוונת לתת להם פשוט לגרור אותי מבלי לנסות להגן על עצמי.
"אבי עובד קשה מאוד כדי שהמטעים ישגשגו, אדוני," אני מישירה מבט אל אלנזו-אברטו, מתעלמת מנוכחותה של העלמה. "יצוא התבואה נספר אחת לחודש, ובמקרה של ירידה בכמות, אביך מוריד ממשכורתו. אינך יכול להאשים אותי על כך שבסך הכל ניסיתי להגן על פרנסתה של משפחתי."
"האומנם?" אלנזו-אברטו זוקר את גבותיו. הוא מביט בי בדממה, כאילו מחפש משהו בפניי, עד שלבסוף מסיר ממני את עיניו ושולח לבת זוגתו חיוך מפייס. "יקירה, מדוע שלא תחזרי לאחוזה? אבוא בעוד כמה דקות, לאחר שאטפל בנערה." הוא מטלטל את ידי, שעדיין אחוזה בידו. האישה, אשר שמה עדיין אינה ידוע לי, מביטה אליי בניצחון ורוכנת להצמיד נשיקה ללחיו של אלנזו-אברטו.
"אל תתמהמה, אהוב. בקרוב הוריי יגיעו." היא שולחת לעברי מבט אחרון ואז מסתובבת ומתחילה לצעוד.
אברטו-אלנזו משחרר את ידי אך לא אומר דבר עד שהיא נעלמת לחלוטין מהאופק. "מהו שמך?"
"אדרינה הורנסי," אני משיבה קצרות, מפני שאין טעם להסתירו. "מה אתה מתכוון לעשות לי?" אף על פי שאני מנסה לשמור על חזות אמיצה, קרביי רועדים. אנחנו נמצאים באמצע שום מקום, בלי איש מסביב. אלנזו-אברטו יכול לעשות בי ככל העולה על רוחו ואיש לא יעניש אותו על כך. בפעם הראשונה מעולם, אני מתחילה להתחרט על כך שמטע התפוחים כל כך מבודד.
"למה שארצה לעשות לך משהו?" הפתעה מצפה את קולו. הוא מעביר את ידוע בשיערו הכהה, ואילולא הייתי יודעת אחרת, הייתי עלולה לחשוב שהוא נבוך.
"שלחת מפה את הגבירה, אנחנו לבד," אני מציינת, ומבחינה בכך שהוא מהדק את שפתיו.
"אינני אנס, העלמה הורנסי." הוא מסנן. "רציתי להתנצל בפנייך, לא לפגוע בך."
"נערה, התכוונת," אני עוקצת ומשלבת את ידיי על חזי. "למטה מכבודך להתנצל בפניי בזמן שאתה מנסה להרשים את כיבושך האחרון?"
יש לו את ההגינות להיראות מבויש, אך הוא לא מנסה להסביר לי את מעשיו. במקום זאת, הוא שואל, "משכורתו של אביך באמת תלויה ביצוא המטעים?"
אני מהנהנת, מופתעת מכך שלא ידע זאת. בעוד כמה שנים הוא זה שיירש את האחוזה ושטחיה, אלו דבריו שעליו לדעת.
"ובכל זאת השלכת עלינו לפחות עשרה תפוחים."
אה, לשם הוא חותר.
"תפוחים חולים, אדוני." אני מבהירה. "אילו לא הייתי קוטפת אותם, הם היו מרעילים את העץ."
"אז בחרת להשליך אותם עלינו, במקום לתת להם להתבזבז לחלוטין," אלמלא טון קולו, הייתי עלולה לחשוב שהוא כועס עליי. "הגיוני לחלוטין."
"הייתי נוהגת כך כלפי כל אדם אשר היה מנסה לגזול את פרנסתו של אבי."
"את לא צעירה מדי מכדי להישאר לבד במטעים בשעות האלו?"
"אתה לא עשיר מדי מכדי להסתובב במטעים?" אני מטיחה בו, והוא פורץ בצחוק.
"אני מתנצל על כך שגזלתי מאביך." הוא מושיט אליי את ידו ללחיצה, ואני אוחזת בה בהיסוס. זרם נורה במעלה זרועי וגורם לעורי להתחדד, אך אני מתעלמת מהתחושה ומביטה בעיניו בניסיון לאמוד את הכנות שבהן. "לא אעשה זאת שוב."
"אני מתנצלת על כך שזרקתי עליך תפוחים," אני משיבה. הוא מחכה במשך מספר שניות, ולאחר שאיני מוסיפה דבר, שואל, "את לא מתכוונת להבטיח שלא תעשי זאת שוב?"
בפעם הראשונה מאז שנפגשנו, אני מרשה לעצמי לחייך ומנידה בראשי. "אינני יכולה להבטיח דבר כזה, אדוני."
"טוב ויפה," הוא מגחך ומשחרר את ידי. "חזרי לביתך, העלמה הורנסי, ונשכח שהמפגש הזה התקיים."
"לא תספר להורייך?" אני מוודאת.
הוא מהדק את שפתיו ומניד בראשו לשלילה. "כל עוד לא תספרי להורייך."
אני מושכת בכתפיי, מזכה אותו בחיוך אחד אחרון ואז מסתובבת ומתחילה לצעוד לעבר ביתי. אני מספיקה לצעוד שלושה צעדים לפני שקול צחוקו גורם לי לעצור ולהסתובב אליו. עיניי מביטות בו בתמיהה, והוא מצליח להירגע מספיק כדי להסביר, "חשבתי לעצמי, איזה מזל שלא ניסיתי לקטוף פומלות."
גיחוך קל נפלט מפי למראה התמונה ששתל בראשי, לפני שאני מסתובבת וממשיכה לצעוד.
"לילה טוב, העלמה הורנסי."
"לילה טוב, אדון קאמיצ'י."