תחת עץ התפוח

פרק 12

אני צועדת בתוך האפלה. זהו אינו חדר, מסדרון או חלל שניתן להגדירו בשם. אף על פי שאינני מצליחה לראות אפילו את כפות ידיי, אין לי שום קושי לנווט את דרכי. דקות חולפות, אולי אפילו שעות, לפני שאלומת אור בהירה מפציעה מולי וגורמת לי לעצור. למראה הצללית המסתתרת בחשכה שמאחורי האור, פי מתייבש ולבי מחיש את פעימותיו; אינני רואה את פניו, אך זה לא משנה. אני יודעת מי זה.
"אדרינה."
קולו ננעץ בי כמו אלפי סכינים. "טאלו." אני נחנקת. "איך – מה –"
"למה לא הצלת אותי?" השאלה מהדהדת סביבנו ואט-אט האפלה נמוגה ומתחלפת במראה מוכר; סלון ביתו של טאלו. עיניי נמשכות מאליהן אל הרצפה, שם שוכבות אמו ואחותו של טאלו ועיניהן הריקות מביטות דרכי. טאלו יושב ביניהן, על פניו הבעה שאיני מצליחה לקרוא.
"ניסיתי!"
"לא מספיק." הוא אומר בעצב. "למה לא לקחתם אותי אתכם לפני?" מבטו קודח לתוכי, מלא בהאשמה. "לא באמת רציתם להציל אותי, נכון?"
אני פותחת את פי כדי לענות, אך נחנקת. עשן מופיע לפתע, מערפל את התמונה מולי וחודר לתוכי. כל ניסיון להכניס אוויר נקי לריאותיי נכשל, שיעול אלים תוקף את גופי ולפתע אני מטלטלת, עיניי נפקחות ואימה מציפה אותי כשאני מבינה – אני לא חולמת יותר.
-
"שריפה!" עוד לפני שמוחי מצטלל לחלוטין, אני כבר עומדת מחוץ לדלת חדרם של הוריי והולמת עליה עד שכף ידי פועמת בכאב. לבי דוהר בחזי, מתחרה בקצב שבו אני שואפת אוויר, וכשאבי פותח את הדלת, אני לא מבזבזת זמן.
"תעיר את אמא, צריך לצאת מהבית!"
"מה קרה?"
תמיד ידעתי שאבי ישן חזק, אך לא ידעתי עד כמה. גם אם הוא לא שמע אותי צועקת "שריפה", ריח העשן בבית כל כך חזק שצריך להיות תתרן כדי לא להריח אותו.
"שריפה."
המילה מצליחה להעיר אותו; הישנוניות נמחקת מפניו ואת מקומה תופסת דריכות. "איפה?"
השאלה הזו מצליחה להקפיא את התזזיות שאני מרגישה. איפה באמת? המסדרון שבו אני עומדת חנוק ומסריח, אך החום הכבד הוא תוצר של הקיץ, לא של אש. אני מריח את העשן, אך לא רואה אותו; נדמה שהוא מגיע רק עד לחדרי.
חדרי, הנמצא ליד גרם המדרגות שמוביל לקומת הכניסה. קומת הכניסה שבה נמצא המטבח, הסלון ו... אברטו-אלנזו.
המחשבה מכה בי כברק, גורמת לי לזנק לעבר המדרגות, והפעם לחנק שאני מרגישה אין קשר לעשן או לאש.
חלף שבוע מאז היום שבו אברטו-אלנזו גורש מביתו, ואף על פי שהוא ניסה להתעקש שאין צורך, אמי הצליחה לשכנע אותו להישאר בביתנו. נראה שהדאגה שלו כלפיי הצליחה לרכך אותה, ושהיא מרגישה אשמה על כל הדברים הרעים שאמרה עליו בעבר.
מפאת חוסר מקום, הוא ישן על הספה... הספה שנמצאת בקומת הכניסה, במקום שממנו כנראה מגיע העשן.
פאניקה מתודלקת באדרנלין משתוללת בגופי כשאני שועטת מטה, וברגע שאני יורדת את המדרגה האחרונה, בלבול גורם לי לקפוא על מקומי.
קומת הכניסה חשוכה כמעט לחלוטין; קרני ירח הבודדות שהצליחו לחדור מבעד לווילונות המשוכים על החלונות הן מקור האור היחיד. אין אש, ועד כמה שאני מצליחה לראות – אין עשן.
"אדרינה?" אני כל כך שקועה במחשבותיי שכשידו של אבי נוגעת בכתפי, אני מועדת וכמעט נופלת על פניי.
"העשן..." אני שואפת פנימה דרך אפי, אוויר נקי אשר לא גורם לי להיחנק, אך ניחוח השריפה עדיין קיים. "החדר שלי מלא עשן, אני לא מבינה." אינני מעזה להסתובב ולהביט באבי, אף על פי שלא סביר שאצליח לראות את פניו בכל מקרה.
הוא לא אומר מילה והדממה גורמת לבטני להתהפך.
"אדרינה – "
"מה קורה פה?" קולה הישנוני של אמא מגיע מכיוון גרם המדרגות. שניות ספורות לאחר מכן היא מופיעה, נושאת בידה האחת נר ומשתמשת בידה השנייה כדי לסגור את חלוקה.
לפני שאני מספיקה לענות, אבי משיב, "שום דבר, אהובה. לאדרינה היה חלום רע. חזרי לישון."
המהירות שבה הוא מבטל את דבריי צורבת, אך אני מתעלמת מכך ומישירה מבט אל אמי. להבת הנר מאירה את פניה, והבעתה העייפה גורמת לי לעצור לרגע ולשקול אם להתעקש או לא.
"הרחתי משהו נשרף, החדר שלי מלא עשן," אני אומרת לבסוף, מסבה מבט מאבי, שמניד בראשו מאחוריה. דאגה חורצת קמטים בפניה של אמי כשהיא מסתובבת אליו בבקשה להסבר, ואני מנסה שלא לתת להינד הראש הקטן שהוא שולח לעברה לפגוע בי.
"אדי?" ברגע שקולו של אברטו-אלנזו נשמע, משהו בתוכי נרגע. בשבוע החולף המצב בינינו היה מוזר; לא דיברנו על היחסים בינינו, לא דיברנו על כך שהתמרד נגד משפחתו בשבילי... למען האמת, כמעט ולא דיברנו בכלל. ובכל זאת, אני יודעת שהוא יאמין לי.
הוא מתרומם מהספה לפני שאני מספיקה לגשת אליו ומזכה את הוריי בניד ראש לפני שתשומת לבו מוענקת לי במלואה. "מה קרה?"
"לאדרינה היה חלום – "
"זה לא היה חלום רע!" אני עוצמת את עיניי, מנסה להשיב לעצמי מעט שלווה, והמתח משתחרר מגופי כשאברטו-אלנזו אוחז בידי ומעודד אותי להמשיך לדבר ללא מילים. "בהתחלה כן, חלמתי. טאלו די-דיבר איתי," החלום התפוגג ברובו ממוחי, אך השאריות שנותרו מאחור מספיקות לי כדי לדעת שהדברים שנאמרו לי בחלום לא היו נעימים במיוחד. "אבל אז הופיע עשן, נחנקתי וכשהתעוררתי גיליתי שהחדר שלי..." הספק שאני רואה על פניהם של הוריי גורם למילים לגווע על שפתיי. בשבוע האחרון חלמתי על טאלו בכל לילה, כך שאני מבינה מדוע הם מפקפקים בי, אך בכל זאת אינני יכולה שלא להיעלב. מבטי משוטט אל אברטו-אלנזו, חצי מצפה לראות על פניו את אותה הבעה, ומתמלאת הקלה כשבמקום זאת אני מבחינה רק בתהייה. נחיריו מתרחבים בזמן שהוא מרחרח את האוויר, ומצחו מתקמט לפני שהוא פוסק, "אדרינה צודקת, משהו נשרף."
"אני לא מריח כלום." הספק עדיין מכסה את פניו של אבי, אך עתה מצטרפת אליו ערנות.
אני לא מבינה איך לא. הריח בקומת הכניסה הרבה פחות גרוע מהריח בחדרי, אך אני עדיין מריחה את העשן. אני מתכוונת להציע לו לעלות לחדרי ולראות בעצמו כשנקישות רמות נשמעות על דלת הכניסה.
בכל תקופת שהותו של אברטו-אלנזו אצלנו, אנשי הכנסייה לא חזרו להציק לנו. יחסים בין אציל לפשוטת עם הם עילה להצלפות פומביות, במקרים מסוימים אפילו לנידוי, כך שתיארתי לעצמי שלמרות צעקותיו, אביו של אברטו-אלנזו הצליח להרגיע את הרוחות ולשכנע אותם שאין קשר בין בנו לביני בכלל. למשמע החבטות הרמות בדלת, המחשבה הראשונה שעולה לראשי היא שקרה משהו שגרם להם להבין את האמת ושהם באו בשבילי.
נדמה שמחשבה דומה עברה בראשו של אברטו-אלנזו, מפני שבזמן שאבי ניגש אל הדלת, הוא נעמד לפניי ולוחש לי מזווית פיו לעלות לחדרי.
לבי מפרפר בכלוב צלעותיי, רעד תוקף את גפיי, אך אני לא זזה. לא אתן להם להבריח אותי.
ניחוח העשן הממלא את הבית ברגע שהדלת נפתחת גורם לגופי להידרך. אני לא מסתובבת לאמי, הפולטת השתנקות קלה, אלא עוקפת את אברטו-אלנזו ומנסה להציץ מעבר לכתפו של אבי כדי לבדוק מי האדם שדופק אצלנו בשעות שבהן אפילו הירח מתחיל לסגת. "שריפה!" אני מזהה את קולו של אולריק, אחד מהעובדים במטעים, רועד וצרוד.
"איפה?" סוף-סוף, אבי מאמין.
מסיבה כלשהי, מבטו של אולריק חולף על פניו של אבי, מעבר לגופו של אברטו-אלנזו, ומרפרף עליי לפני שהוא משיב. "במטעים. האנשים של וינסנטי כבר שם, אבל אתה יודע איך זה. הם לא באמת מנסים להציל משהו, רק שומרים שהאש לא תתפשט."
לבי שוקע בקרבי. המטעים האלו הם הבית שלי לא פחות מארבע הקירות שבהם אני ישנה. שם למדתי ללכת, לרוץ, לדבר. שם למדתי על העולם יותר משלמדתי בבית הספר, ובסופו של דבר – שם הכרתי את אברטו-אלנזו. חייבים להציל אותם.
אני מזנקת לעבר גרם המדרגות, רצה לחדרי ומחליפה את בגדיי במהירות למכנס צמר ישן וחולצה קצרה שהייתה תחובה בארון שלי כל כך הרבה זמן ששכחתי שהיא קיימת.
כשאני חוזרת לסלון, אני מגלה שאברטו-אלנזו ואבי כבר יצאו ושאמי הדליקה כמה עששיות. היא עומדת בדלת הכניסה, גבה שפוף, ושיעול חומק מפיה מדי כמה שניות.
"אני חייבת ללכת." אם שובי מפתיע אותה, היא לא עושה סימן לכך. היא מסתובבת אליי וההשלמה שבעיניה גורמת לי לחוש הקלה. חששתי שהיא תנסה להכריח אותי להישאר. "אני באה איתך."
מכל הדברים שחשבתי שתגיד, לזה לא ציפיתי. אומנם הוריי גרים בבית הזה עוד מלפני שנולדתי, אך אמי מעולם לא התעניינה במטעים במיוחד. היא השאירה את ההתרוצצויות בחוץ בשביל אבא ובשבילי, בזמן שהיא דאגה לשמור על הבית שלנו עומד ומתפקד.
ברגע שאנחנו יוצאות אל המרפסת, אני רואה את האש. המטעים נמצאים משמאל לבית, רחוקים מספיק כדי שהוא יהיה בטוח מהאש, אך קרובים מדי מכדי לא לראות את השריפה המשתוללת. לשונות כתומות, מהפנטות, נישאות אל השמים והעשן המסתלסל מהן צובע את הכוכבים והירח בשחור. צעקות נשמעות ברקע, קריאות לעזרה, הוראות. אני רואה אנשים מתרוצצים מקצה אחד לשני, מעבירים ביניהם דליי מים המכבים את האש לכמה שניות לפני שהיא מתלקחת שוב.
בצדדים, מפטפטים וצוחקים, עומדים אלה שעבודתם היא לכבות שריפות. הם מצביעים על העובדים המנסים להילחם בשריפה וזעם מתלקח בי כשאני מבינה שהם לועגים להם.
"הישארי פה." אני ממלמלת לאמי וניגשת הישר לטורו וינסנטי, המפקד. הוא עומד בגבו אליי, אך כשאני מתקרבת מספיק כדי שנוכל לדבר בלי לצעוק, הוא מסתובב ועל פניו עולה הבעה שלא מוצאת חן בעיניי כלל.
"התפקיד של האנשים שלך הוא לכבות שריפות, לא לעמוד בצד ולראות איך אנשים נאבקים בהן."
לא נראה שדבריי נוגעים בו בכלל. "אדרינה הורנסי..." הדרך שבה שמי מתגלגל מפיו מעלה בי בחילה. "שמעתי עלייך בימים האחרונים. אני לא חושב שלך, מכל האנשים בעולם, יש זכות להרצות לאנשים על התפקיד שלהם. לא כשאת שכחת את שלך."
"מה זה אמור להביע?" אני משלבת את ידיי על חזי כדי שלא אתפתה לחבוט בפניו ולהסיר מהן את הזחיחות המעצבנת.
"השמועה אומרת שאת וקאמיצ'י הצעיר הפרתם את חוקי הכנסייה," התמימות בקולו עומדת בניגוד מוחלט לניצוץ שבעיניו. "אין פלא שהאלים בחרו להעניש אתכם."
אלים שבשמים... אשמה ננעצת בקרביי. השריפה הזו ניצתה בגללי. הייתי צריכה לדעת שאנשי הכנסייה לא יעברו בשתיקה על הקשר של אברטו-אלנזו ושלי.
"האלים?" הכעס בגופי כל כך לוהט שמפתיע שאני לא יורקת אש. "את השריפה הזו הציתו אנשים, לא אלים."
"אנשים שנשלחו בידי האלים כדי להעניש אתכם."
משהו בצורה שבה דבריו נאמרים מעורר את חשדי. "אם אגלה שיש לך קשר לשריפה הזו – "
"תעשי מה?" הוא צוחק קלות וחבריו מגחכים לעברי. "את מחוקה, הורנסי. שבי בשקט ותראי איך אציל נוסף מקבל את מה שמגיע לו."
אני מנידה בראשי קלות והולכת לפני שאגיד משהו שלא אוכל לקחת חזרה. אני גם ככה בצרות, לאיים על אדם שמציית לפקודות הכנסייה, גם אם הוא פשוט עם, זה לא רעיון חכם.
אני רצה לכיוון האש, מחפשת את אברטו-אלנזו או את אבי, אך במקום זאת נתקלת במגי, אישתו של קאלי, שמנענעת את בנם התינוק ומביטה באש בלחץ. שיערה, החלק בדרך כלל, פרוע וחלוק הלילה שלה מכוסה כתמי פיח.
"אדרינה," הקלה שוטפת את קולה. "ראית את קאלי? הוא הוציא אותנו מהבית כשהשריפה התחילה וביקש ממני לחכות כאן, לא ראיתי אותו מאז."
אני מנידה בראשי לשלילה. "הוא חייב להיות כאן איפשהו." זהו ניסיון עלוב להרגיע אותה, אך אין לי כוח ליותר מזה. "למה שלא תלכי לחכות לו בבית שלנו? עשן לא טוב לכם."
היא משפילה את עיניה לרגע אל בנה, שמשתעל, ומהנהנת בנוקשות. "בבקשה, אם תראי אותו – תבקשי ממנו להתרחק מהאש. אסור לו להיפצע, יש לנו ילד לגדל."
לכולם יש משפחות. אני חושבת לעצמי, אך לא אומרת מילה. קאלי עזר לאברטו-אלנזו ולי אינספור פעמים, המעט שאני יכולה לעשות זה לדאוג שאשתו תישאר רגועה. "אל תדאגי, הוא יחזור אלייך בריא ושלם."
"תודה." היא לא מאמינה לי, אך לא ממשיכה לנדנד. לפני שהיא מספיקה ללכת, אני שואלת, "ראית את אבא שלי?"
"ליד הבאר." היא קופצת את שפתיה. "שמעתי שהוא ואדון קאמיצ'י הצעיר הלכו להביא את הצינור."
חכם מצדם. להילחם באש הזו בעזרת דליי מים זה כמו להשתמש באגרופים נגד אדם האוחז בחרב; באיזשהו שלב האגרופים יפסיקו לפעול, והאדם עם החרב ינחית את המכה האחרונה.
"תודה." אני מגלגלת את שיערי על קודקודי ורצה משם אל תוך המטעים, מצטרפת אל אלה שלא אוחזים בדליים ומסלקים מהמטעים ענפים כבויים כדי שהאש לא תדבק בהם שוב.
הקרבה אל האש מעלה שלפוחיות בעורי, אני חשה זיעה ניגרת במורד גבי וממצמצת כדי לסלק את העשן מפניי. שיעולי הופך כבד יותר מרגע לרגע, וכשגבר שאני מזהה אך לא מכירה את שמו מושיט לי מטפחת, אני לוקחת אותה וקושרת סביב פי ופניי. אומנם היא לא חוסמת את העשן לחלוטין, אך מצמצמת את כמות הרעל שאני שואפת.
בסוג הזה של עבודה אין זמן לדבר, אין זמן לחשוב. אני אוטמת את עצמי לכל רגש, לכל הסחת דעת, ומסלקת ענף אחר ענף.
"זהירות!" יד מושכת אותי לאחור, שנייה לפני שענף בוער צונח סנטימטר ממני. אני ממהרת לבעוט עליו חול עד שהאש דועכת לחלוטין ורק אז מתפנה להביט במושיע שלי. נראה שיש לי מעט מזל הלילה, מפני שזה קאלי.
"תודה," אני ממלמלת. "פגשתי את מגי קודם, היא דואגת לך."
"אמרתי לה לשמור מרחק." הוא ממלמל בתסכול.
"היא ביקשה ממני להגיד לך להתרחק מהאש." אני מרימה את ידיי בתגובה למבט המעוצבן שהוא יורה בי. "רק מסרתי הודעה, זה הכל."
הוא מניד בראשו, מגלגל את עיניו ואומר, "סיימי לטפל בצד הזה, אני הולך לצד המזרחי. אבא שלך יחזור עם הצינור בקרוב וצריך להתחיל להרחיק אנשים."
"כן, המפקד!" אני מצדיעה ובזמן שהוא מתרחק צועקת, "שמור על עצמך!"
הוא מניף את ידו כדי לסמן ששמע, ואני ממשיכה לכבות ולסלק ענפים בוערים מהדרך.
-
"לפנות את מהמטעים!" צעקה מהדהדת באוויר. אני שומטת את הענפים שבידיי אל האדמה וממצמצת בעיניי, מסלקת את העשן ממנו, בניסיון לראות מי מגיע. שיירה של גברים הנושאים על כתפיהם צינור עבה עושה את דרכה לעבר האש; אני, יחד עם שאר האנשים שעבדו לצדי במשך כל הזמן הזה, רצים לעברם והקלה פושטת בי כשאני רואה שאבי ואברטו-אלנזו הם אלה שמכוונים את הראש.
אני מתירה את המטפחת הקשורה סביב פניי ומחייכת לאברטו-אלנזו כשהוא חולף לפני, אך הוא לא משיב לי חיוך. "הידיים שלך."
אני משפילה את מבטי לזרועותיי, מבולבלת, ומופתעת לגלות שעורי אדום ומבריק. נראה שהאדרנלין השוצף בגופי כיבה את היכולת להרגיש כאב, ואני יודעת שבעוד כמה שעות, כשהכל יירגע, אני אזדקק להמון משחות כדי להצליח לזוז. "אני בסדר."
הוא לא מאמין לי, אך לא מתעקש. "הצד המערבי פנוי?"
אני מהנהנת.
"לשחרר!" אבי צועק, ופקודתו מהדהדת בזמן ששיירת הגברים מאחוריו צועקים אותה אחד לשני עד שהיא מגיעה אל האדם שעומד לצד הבאר.
אני פוסעת לאחור, צופה בשריריו של אברטו-אלנזו מתנפחים כשהוא מגלגל את הידית שנמצאת בראש הצינור, בדיוק כפי שעושים שאר האנשים האוחזים בצינור לאורך כל הדרך עד הבאר. מעולם לא ראיתי את הצינור בפעולה, ועד היום אין לי מושג איך לגלגל את הידיות הקטנות האלה הקבועות בצדעיו שואב מים מהבאר, אך כשהמים פורצים בזרם חזק ופוגעים בעצים הבוערים, אני מפסיקה לפקפק ופשוט מודה לאלים.
להבה אחר להבה, האש נכנעת למים ומותירה אחריה עשן סמיך שמסתחרר אל השמים ומכסה את הירח והכוכבים. מדקרת כאב חולפת בלבי למראה הגדמים השחורים שנותרו ממקור הפרנסה של משפחתי, אך אני מדחיקה אותה. קודם שהאש תכבה לחלוטין, אחר כך יהיה זמן להתאבל.
"הצד המערבי נקי!" אבא צועק ומיד מתחילה תגובת שרשרת. ידיו של אברטו-אלנזו חודלות מתנועה ואף על פי שהוא מתנשף כולו, הוא לא מבזבז שנייה לפני שהוא גורר יחד עם אבי את ראש הצינור לצד המזרחי, שם השריפה עדיין משתוללת.
אני רואה אנשים נמלטים מהמטעים, קורסים על האדמה בנקודות אליהן האש לא מגיעה, ומוצאת את אמי מטפלת בגבר שנראה שרגלו נשרפה כמעט לחלוטין. לצדה עומדת מגי, מתנועעת מרגל לרגע בזמן שבנה מוסתר תחת חולצתה.
"לא יכולתי להישאר שם יותר," היא אומרת בתשובה למבטי התוהה, ואף על פי שלדעתי היא מסכנת את בנה לשווא, אני מבינה אותה. אילו לא הייתי יודעת איפה אברטו-אלנזו ומה מצבו, גם אני לא הייתי מוכנה לשבת בבית.
"לפנות את הצד המזרחי!" קולו של אבי מרעים. האנשים האחרונים שנשארו לאסוף את הענפים שנפלו חומקים מקו האש ומסיבה כלשהי, רעד תוקף את גופי. משהו רע עומד לקרות. אינני יודעת מאיפה צצה המחשבה הזו, אך אני בטוחה בכך כפי שאני בטוחה שהשמים כחולים. אני פותחת את פי כדי לצעוק לאבי לעצור, אך לפני שאני מספיקה הגברים מתחילים לגלגל את הידיות ומים פורצים מבעד לפיית הצינור.
בהתחלה נדמה שהכל בסדר, בכל מקום שבו המים נוגעים האש מתפוגגת לעשן, אך אז שתי דמויות נוספות יוצאות מבעד לעצים הבוערים ובמאית השנייה שלוקח לי לקלוט אותם, מטח מים פוגע בעץ שלידו הם חולפים והגזע הבוער קורס ישר עליהם ומפיל אותם לקרקע.
אני קופאת, נשימתי נתקעת בריאותיי ולרגע נדמה שהעולם כולו עוצר. "לא!" זעקה שבורה נשמעת מאחורי, רמה רק יותר מצעקתו של אבי, שפוקד לעצור את זרם המים.
הוא, אברטו-אלנזו ושני גברים נוספים מזנקים לעבר הדמויות הבוערות על הקרקע, אוספים חול ומכסים אותם עד שהאש נחנקת לחלוטין. התהליך כולו אורך בערך דקה, אך היא מרגישה כנצח.
"קאלי..." יבבתה של מגי נשמעת מאחורי ולבי צונח כשאני מבינה שאת זעקתה שמעתי קודם לכן. זה לא יכול להיות, לא שוב, קהות חושים פושטת בי כשאני צופה בארבעת הגברים סוחבים את הדמויות הרחק מהאש.
"הוא יהיה בסדר, נכון?" מגי מתנפלת על אבי, שמניח בעדינות את קאלי על הקרקע לרגליי. עיניי מושפלות אליו לרגע לפני שאני מסבה אותן. פניו הן תערובת של שחור ואדום, נפוחות, שרופות לחלוטין, ואני יודעת את התשובה עוד לפני שאבי מספיק לענות.
בחילה עולה בי, צורבת את דרכה במעלה גרוני אך אני בולעת אותה ומנסה להישאר חזקה, לפחות למראית עין. השריפה הזו ניצתה באשמתי, קאלי הוא קורבן נוסף שאצטרך לסחוב על מצפוני לנצח.
המשקל של הידיעה הזו כמעט ממוטט אותי, אך אברטו-אלנזו, שהניח את הגבר השני לצד קאלי, מספיק לתפוס אותי לפני שזה קורה. הוא ממלמל באוזניי משהו שאני שומעת אך לא מבינה, ואז מוביל אותי משם, וכשאני שומעת את צרחתה של מגי מאחוריי, משתרשת בי ההבנה שלא משנה כמה רחוק נלך, לנצח תרדוף אותי הקינה של האלמנה הטרייה.
-
אחרי הצעקות, פצפוץ הלהבות, רחש מקום ילדותי מתפרק, הדממה השוררת במקום שאליו אברטו-אלנזו מוביל אותי מרגישה לא טבעית. אנחנו הולכים עד שאנחנו מגיעים אל המטע המערבי, צועדים בין העצים השרופים ומשתדלים שלא לשאוף יותר מדי עשן.
אני לא רוצה להיות הראשונה שתדבר, אך המילים המסתובבות בתוכי מעיקות מדי מכדי לשמור אותן לעצמי. "המטעים נשרפו באשמתי."
זרועו של אברטו-אלנזו נושרת ממותניי בזמן שהוא נעצר. "מה?"
אני פונה אליו, יודעת שדבריי לא יתקבלו אצלו בהבנה, אך לא יכולה שלא להגיד אותם. "דיברתי עם וינסנטי, אנשים יודעים עלינו." למראה הבלבול על פניו, אני מרחיבה. "הוא אמר לי שהפרנו את חוקי הכנסייה ושהשריפה היא העונש שקיבלנו מהאלים," אני מגחכת במרירות. "נחמד מצדו לקרוא לפעולות שהוא ביצע עונש מהאלים."
"האנשים של וינסנטי הציתו את האש?" הזעם הבוער בעיניו של אברטו-אלנזו תואם לזה שחשתי כשדיברתי עם וינסנטי, ועצם הידיעה שאני לא לבד עוזרת לי להירגע.
"אני חושבת שכן." אני שואפת אוויר מלוכלך ודמעות צורבות את עיניי. "כמה אנשים נוספים יצטרכו למות בגללי?"
הבעתו של אברטו-אלנזו הופכת ליותר קשה, אם זה אפשרי. "בגללך?" קולו נמוך, עיניו יורות לעברי גיצים. "החוק אומר שיחסים בין אצילים לפשוטי העם אסורים. את אולי חלק מהמשוואה, אבל גם אני כאן. נטל האשמה לא מוטל רק על כתפייך."
הוא כועס?
מסיבה כלשהי, זה גורם לכעסי להתלקח. "אני זו שעלולה להיענש, המשפחה שלי היא זו שיכולה להיפגע!" פניו מתכווצות והוא פותח את פיו כדי להגיב, אך אני לא מפסיקה. "אתה יכול לחזור לביתך, להינשא לאצילה והכל יישכח. אנשים יטפחו לך על השכם, יגידו שטוב שחזרת וזהו. בשבילך, החיים אחרי ימשכו. בשבילי זה יהיה הסוף."
להפתעתי, דבריי מוחקים את הבעתו הכעוסה ורכות מחליפה אותה. "את באמת חושבת שיהיו לי חיים אחרייך?" הוא מניד בראשו, כאילו צוחק על טיפשותי. "אמרתי לך פעם, פעמיים, אלפי פעמים – אני לא רוצה אף אחת אחרת."
"לא רוצה, אבל יכול להשיג," הפעם אין בקולי כעס, דבריו הצליחו למוסס אותו לחלוטין. "לי אין אפשרות כזאת."
"מהרגע שבו הבטתי בך לראשונה, גם לי אין." הוא פוסע לעברי צעד אחד, וכשידו לוקחת את ידי זרם נעים חולף בי. אני מביטה בפניו, בכתמי הפיח המפוזרים על מצחו, לחייו ואפו, ולבי דומם למראה הרכות שבעיניו. "לא אוכל להבטיח לך חיים קלים, אדרינה. אני מקווה שיום אחד חוקי הכנסייה ישתנו, אך עד אז נהיה מנודים. לא תוכלי לראות את הורייך, לא תוכלי לבלות יותר בביתך ואנשים יסרבו להתקרב אלייך. תצטרכי להתמודד איתי, עם העקשנות שלי ועם העובדה שלפעמים אגונן עלייך יותר מדי. אבל אני נשבע לך כאן, עכשיו, מול האלים, שאם תסכימי להינשא לי, אעשה הכל כדי לוודא שבכל בוקר ולילה, כשתשכבי לצדי על מיטתנו, יהיה חיוך על שפתייך."
המילים שלו, יפות עד כאב, מסתחררות בראשי ומתנגשות עם ההיגיון. סיפור אירוסיו נשכח כשהוא התייצב להגנתי מול אביו, אני לא כועסת יותר, אך בכל זאת מפחדת להיענות בחיוב. אני יכולה להתרגל לחיים קשים; כל עוד הוא לצדי, שום דבר לא יהיה קשה מדי. אך מה לגביו?
"גם אתה לא תוכל לראות יותר את משפחתך," אני אומרת. "נצטרך לחיות בדרכים, לא יהיה לנו בית קבוע לעולם. אני מפחדת שבחלוף הזמן, תשנא אותי על הדברים שימנעו ממך בגללי."
חיוך קל נוגע בשפתיו כשהוא מניח את זרועו על מותני וחופן את פניי בידו השנייה. "אני צריך רק דבר אחד בעולם הזה – את." הבל פיו מרחף על פניי כשאפו נוגע באפי, ולמרות החושך אני מצליחה לראות נגיעות של זה בעיניו הכהות. "לא כך תכננתי שזה יקרה; הטבעת עדיין נמצאת בביתי, ותכננתי לבקש את ברכתו של אביך קודם, אך אני לא יכול להתאפק." הוא מלטף מפניי לכלוך קטן וממשיך. "אדרינה הורנסי, אני מבקש ממך – אנא העניקי לי את הכבוד לזכות לקרוא לך אשתי."
"אבל –"
"בבקשה, אדי."
ולמרות שאני יכולה לחשוב על עשרות סיבות להניד בראשי, לקחת צעד אחורה וללכת, אני לא עושה זאת. כי מיליון הסיבות האלה הן כלום לעומת סיבה אחת – אם אשיב בשלילה, לא אראה אותו יותר.
"כן."
אף על פי שהלילה הזה היה קשה, שחווינו אבדות כבדות מדעת ושהעתיד נראה קודר מתמיד, כשהוא מרכין את ראשו ושפתיו מלטפות את שפתיי, אני לא מרגישה דבר מלבד אושר.