תחת עץ התפוח

פרק 2

ביום המחרת, קולו של אבי מעיר אותי משנתי. אני מתגלגלת על גבי והשמש המציצה אליי דרך החלון מגלה לי שהשעה כבר מאוחרת. כמה זמן ישנתי?
אני מתיישבת במהירות, עוצמת את עיניי כשסחרחורת תוקפת אותי, ופוקחת אותן שוב כשאבי צועק עליי לרדת למטה מיד. בתוך פחות משלוש דקות אני כבר לבושה ועושה את דרכי לעבר היציאה מהבית, אך עוד לפני שאני מגיעה אל המדרגות, אמי נעמדת מולי וחוסמת את דרכי. הבעתה המבוהלת גורמת ללבי להחיש את פעימותיו, אך לפני שאני מספיקה לשאול מה קרה, היא פונה אליי. "אדרינה, מה עשית?"
היא מבוהלת בגללי?
במשך כמה שניות אני מנסה להבין מה עשיתי שיכול לגרום לאמי היציבה-תמידית להיראות כאילו יעקלו לנו את הבית בגללי, כשלפתע זה מכה בי - אברטו-אלנזו. תפוחים. אתמול בערב. אוי לא.
אתמול הכל היה בסדר. נראה היה שהוא לא כעס עליי על כך שהפרעתי לטיול שלו ושזרקתי עליו תפוחים. האם זו הייתה הצגה?
"כלום." במקום לספק לה הסברים, אני עוקפת אותה ויוצאת אל חזית הבית. חלק ממני מצפה למצוא את אבי עומד ליד אדון קאמיצ'י ובנו, אך במקום זאת מוצאת אותו עומד עם גבר שאיני מכירה ועם העלמה איתה אלנזו-אברטו הסתובב אתמול במטע.
"בוקר טוב," אני ניגשת אל השלושה בצעדים מהוססים. תשומת הלב שלהם מועברת אליי מיד, ועל פניה של העלמה עולה הבעה מזלזלת.
"כן, זו היא!"
"אדרינה," אבי מושיט אליי את ידו ומושך אותי לעברו.
"מה קורה?" עיניי מדלגות מהעלמה אל הגבר, שנראה כמו גרסה מבוגרת וגברית שלה, ותחושה רעה מתמקמת בתוכי.
"עד אתמול בערב, היה ברור לכל שבתי תינשא בעתיד לאברטו-אלנזו קאמיצ'י," הגבר פתח בדברים. "היא יצאה עמו לטיול במטעים, חזרה לבדה, ובארוחת הערב, אברטו-אלנזו הודיע למשפחתו ולנו שאין לו שום כוונה לשאת את בתי לאישה."
נראה שהוא מחכה לאיזושהי תגובה ממני, אך אין לי שום כוונה לספק אחת. לאט-לאט כוונותיו מתבהרות לי, ואת מקומו של החשש בתוכי תופס כעס.
"בדרך חזרה לביתנו, שאלתי את לילי-אנה מה קרה בטיול, את יודעת מה היא אמרה לי?" עיניו נוצצות לעברי בזעם.
"אני בטוחה שתספר לנו," אני משיבה ואבי נועץ את מרפקו בצלעותיי.
"נערה פשוטה התנפלה עליהם במהלך טיולם, השליכה עליהם תפוחים ואז נשארה לבד עם מר קאמיצ'י הצעיר."
"אדרינה, את יודעת על מה הם מדברים?" אבי מתערב. אני מסתכלת עליו, מנידה קלות בראשי, ומחזירה את תשומת לבי אל האב הזועם שלפניי.
"מה אתם רוצים?"
"לדעת מה אמרת לאברטו-אלנזו שגרם לו לבטל אירוסים כמעט חתומים!" העלמה מתפרצת.
"חילופי הדברים ביני לבין מר קאמיצ'י אינם מעניינכם," אני משיבה, משלבת את ידיי על חזי. "אם את כל כך רוצה לדעת, את מוזמנת לגשת אליו ולשאול אותו."
"הו, אנחנו ניגש אליו," האב עושה צעד אחד לעברי, ואבי מושך אותי אל מאחורי גבו.
"אני מציע לך להתרחק," הוא אומר בקרירות, אך האדון אינו זז.
"הבת שלך תבוא איתנו. היא תתוודה בפני מר קאמיצ'י על מעשיה ותשכנע את האדון הצעיר להינשא לבתי."
חוצפתו כמעט גורמת לפי לפרוץ בצחוק, אך אני מצליחה לשמור על הבעה חתומה. "ואם לא?"
"אספר לאדון קאמיצ'י על תקיפתך ואבקש ממנו להעביר אותך לחזקתנו," בתו מתערבת, חיוך ניצחון מרוח על פניה.
אחיזתו של אבי בידי מתהדקת, ואני כמעט מצליחה לקרוא את המחשבות המסתחררות לו בראש. פגשתי את אדון קאמיצ'י מספר פעמים, אך לא מספיק כדי לדעת אם הוא יסכים להעביר אותי למשפחה אחרת או לא. יש לו את הזכות המלאה לעשות זאת, אך אם הוא יעשה זאת, הוא כמו חותם עליי גזר דין מוות.
"מה, אין הערה מתחכמת?" העלמה מצחקקת.
אבי פותח את פיו בכדי להגיב, אך אני צועדת לפניו ומנידה קלות בראשי. "אבוא איתכם." אני לא רוצה לעשות זאת, אך אין לי ברירה אחרת.
"החלטה חכמה." על פניו של האב עולה חיוך מדושן עונג, אני קופצת את ידיי לאגרופים כדי לא לחבוט בו.
אני מסתובבת לאבי, מחייכת אליו בעידוד ומוסיפה קריצה קטנה. "אל תדאג, אבא. הכל יהיה בסדר."
כשאני רואה את הספק בעיניו, אני מתפללת שדבריי לא יתבררו כשקר.
---
עשר דקות של הליכה לאחר מכן, אני עומדת בטרקלין האחוזה של משפחת קאמיצ'י ומחכה לכך שאדון קאמיצ'י יגיע. האב ובתו יושבים על ספת קטיפה אדומה אשר צמודה לקיר ומתלחששים, ואני מתפללת שהנברשת הענקית אשר מתנדנדת מהתקרה תיפול. אומנם אני אחטוף את כל משקלה, אך עם קצת מזל, גם הם ישופדו.
כמה שניות לאחר מכן, הדלת נפתחת, אך במקום אדון קאמיצ'י האב, נכנס אברטו-אלנזו. בעיניו מבט נסער, שיערו הכהה מעט פרוע, חולצתו מחוץ למכנסיו והוא יחף. אילו הייתי צריכה לנחש, הייתי אומרת שהוא התגלגל ממיטתו לפני פחות מדקה.
אני מצפה שהוא ייגש אל העלמה, אך במקום זאת הוא עושה את דרכו אליי וחוסם את שאר החדר מעיניי. "את בסדר?"
דאגתו מפתיעה אותי, אך אני לא נותנת לעצמי להראות זאת. לאחר הנהון קצר, אני לוחשת, "הם הגיעו לביתי בבוקר והחלו להשמיע איומים. הם חושבים שאני הסיבה לכך שביטלת את האירוסים שלך."
עיניו מדלגות ממני אליהם, וחזרה אליי. "הם לא פגעו בך, נכון?"
נחרה נפלטת ממני לפני שאני מצליחה לעצור את עצמי. כן, כאילו שאנשים כמוהם מסוגלים לפגוע בי. הם יכולים להשמיע איומים, יכולים לצוות על אנשיהם לפגוע בי, אך הם לעולם לא יטנפו את ידיהם עליי. "לא, אדון. אני בסדר."
זעף קל מקמט את מצחו של אברטו-אלנזו, אך הוא נעלם כעבור פחות משנייה ומתחלף בנחישות. "אני מתנצל על עגמת הנפש שחווית," הוא אומר בקול מספיק רם כדי שגם אנשים שעובדים מחוץ לבית ישמעו אותו. "חזרי לביתך, העלמה הורנסי. אדאג לכך שלא יטרידו אותך יותר."
ברגע הזה, אביו של אברטו-אלנזו נכנס לטרקלין והעלמה ואביה קמים מיד.
"מר קאמיצ'י – "
"האדון והעלמה לייק מצאו לעצמם לנכון להטריד את משפחת הורנסי, אבא," אברטו-אלנזו מתפרץ באמצע, מונע מהאב להשלים את משפטו. "בדיוק התנצלתי בפני העלמה הורנסי והבטחתי לה שנטפל בכך."
מה לעזאזל הוא עושה?
אני מעבירה את מבטי בין האדון לייק לבתו לאביו של אברטו-אלנזו ומשתדלת שלא להתכווץ כשהוא משיב לי מבט חודר.
"האם זה נכון?"
אני בולעת את רוקי, מסתירה חיוך, לפני שאני משיבה, "האדון לייק ובתו ניגשו הבוקר לבית הוריי ואמרו שבכוונתם לבקש שאעבור לחזקתם. לדעתם, אני אשמה בכך שבנך החליט שלא להינשא לעלמה לייק."
דממה משתררת למשך כמה שניות, בזמן שאברטו-אלנזו ואביו מנהלים שיחה אילמת, עד שלבסוף האדון קאמיצ'י מהנהן. "גשי לביתך, העלמה הורנסי. משפחתך לא תוטרד יותר."
הסיבה ההגיונית היחידה לכך שאדון קאמיצ'י יבחר לצדד בי במקום באדון לייק היא שאנחנו במעין יקום מקביל, שבו אין מעמדות וכולם שווים. היות ואנחנו לא נמצאים ביקום כזה, אני לא מצליחה למנוע מההלם שלי להשתקף בפניי.
"העלמה הורנסי, מכאן," אברטו-אלנזו אוחז במרפקי בעדינות, מעורר אותי מקיפאוני, ומוביל אותי לעבר היציאה מהבית. הוא לא משחרר אותי עד שאנחנו עומדים בחוץ, במקום בו איש אינו מסוגל לשמוע אותנו מלבד השמים והאדמה, ומיד אני מרגישה בחסרונו של מגעו.
"מה קרה כאן הרגע?"
שפתיו של אברטו-אלנזו מתעקלות מעלה בגיחוך, אך הוא לא אומר דבר.
"מדוע אביך צידד בי?"
"מדוע שלא יעשה זאת?"
"אדון קאמיצ'י-"
"אברטו-אלנזו," הוא מתקן אותי. "אני לא אבא שלי, העלמה הורנסי. אין צורך לפנות אליי בתארים מיותרים."
"אדרינה, אם כך." אני לא מתבלבלת. "אני נערה פשוטה, אין שום צורך להצמיד אליי תארים."
"אדרינה," הדרך שבה שמי מתגלגל מפיו מוצא חן בעיניי. אין בו שום יומרה, שום מטרה נסתרת.
"תפגשי אותי מאוחר יותר."
"איפה?" המילה מתגלגלת מפי לפני שאני מצליחה לעצור אותה. לחיי מתלקחות באדום כשאני מבינה שנשמעתי נלהבת מדי, ומיד אני מתקנת את עצמי. "כלומר, למה?"
אברטו-אלנזו מחייך ומושיט יד לפרוע את שיערו עוד יותר. "במטע התפוחים, בשקיעה."
"לא ענית על שאלתי – למה?"
"תדעי אם תגיעי."
בו במקום אני יודעת שאגיע, אך מרגישה שעליי לפחות להעמיד פנים שאני עדיין מתלבטת. "ואם אחליט להישאר בבית?"
הוא מושך בכתפיו, חיוכו הופך לצל קטן שנראה משועשע יותר מחיוכו המלא. "אז אזרוק אבנים על חלונך עד שתצאי." הוא אוחז בכף ידי, מצמיד אותה לשפתיו ומשחרר אותה תוך כדי הליכה לאחור. "נתראה בעוד כמה שעות, העלמה הורנסי."