תחת עץ התפוח

פרק 15

    "פתחו את הסורגים." קולו המוכר-עד-שנאה של סייגו-ברונו נשמע מחוץ לדלת התא אליו השליכו אותי לפני האלים יודעים כמה שעות. במאמץ מסוים, אני זוקפת את גבי ובולמת אנקה שעומדת לצאת מפי. הגענו לתחנה לפני שעות, וכל גופי כואב מהישיבה על הספסל.
עיניי שורפות מתסכול, אך אני בכל מישירה מבט אל סגנו של השריף כשהוא נכנס לתאי ומנסה למחוק מפניי את ההבעה החרדה שהייתה חקוקה בהן במשך השעות האחרונות.
"איפה אברטו-אלנזו?" גרוני כה יבש שאפילו המשפט הקצר הזה מכאיב לי, אך אני כמעט ולא מבחינה בכאב. הפרידו בין אברטו-אלנזו לביני ברגע שהגענו אל התחנה, והיה לי יותר מדי זמן לבד עם מחשבותיי.
באור שחודר מבעד לצוהר שבקיר, אני מבחינה בהבעה הנכלולית שעולה על פניו של סייגו-ברונו. "בעלך -" הוא מדגיש את המילה בלעג. "שוחרר, מכשפה קטנה." הוא כורע על ברכיו מולי, פניו במרחק סנטימטרים ספורים מפניי, והטירוף שאני רואה במעמקי עיניו מעלה בי רעד. "הכישוף שלך כבר לא חל עליו, ועתה הגיע זמנך."
אני עוצרת את נשימתי, מסרבת לשאוף את אותו אוויר שהוא פולט, וכשהוא מושך בחבלים האוזקים את מפרקי ידיי, אני בולעת אנחה ומניחה לו למשוך אותי אל מחוץ לתא.
הדרך שבה אנחנו צועדים; הוא לפניי, מוביל אותי קשורה, גורם לי להרגיש כבהמה המובלת לשחיטה. אני חשה במבטיהם של השומרים העומדים במסדרון עוקבים אחריי, ולמרות הדאגה, השפלה בוערת בדמי.
במקום לקחת אותי אל חצר המשפט, כפי שחשבתי שיעשה, הוא מוביל אותי לתוך משרדו של השריף ואני כמעט קורסת כשמולי, נקי ומגולח, עומד אברטו-אלנזו. אולי אני צריכה לתהות איך זה שהוא עומד מולי משוחרר, מסודר, ואני כבולה ופרועה אחרי שהות ארוכה בתא, אך כל מה שאני מצליחה לחוש זו הקלה על כך שהוא בסדר.
עיניו משוטטות על פניי, במורד זרועותיי, ואפלה מתפשטת בהן כשהוא מבחין בעור המגורה של מפרקי ידיי. "שחרר אותה."
"היא אסירה." סייגו-ברונו לא מתרגש.
"שחרר. אותה."
סגן השריף חוכך בדעתו, עד שלבסוף, משום מה, מחליט שלא להתווכח ופורם את החבלים. כשהוא מסיים, במקום לקחת צעד לאחור, הוא תופס בקמיצתי בכוח שכמעט מעלה דמעות בעיניי. "כואב, נכון?"
אני חושקת את שפתיי, מסרבת לשחק, ומעלה על פניי הבעה כמעט משועממת. "כלל לא."
הוא ממצמץ לעברי ומבלי להסס מניף את ידו ומטיח אותה בפניי בעוצמה שמעיפה אותי אל הרצפה. "אל תתחצפי!"
אני בקושי מעכלת את מה שקרה לפני שתגובתו של אברטו-אלנזו מגיעה; אגרופו פוגע באפו של סייגו-ברונו בקול פיצוח מחליא, והנהמה שיוצאת מפיו אינה אנושית. "הזהרתי אותך!" הוא כורע על ברכיו לידי, עוזר לי לקום, ובשניות הבעתו משתנה מקרה ואכזרית לדואגת ואכפתית. "את בסדר?"
אני מהנהנת, עדיין המומה, ומצמידה את ידי ללחיי, שפועמת בכאב.
"לתקוף את את אחד משליחי האלים זו עברה על החוק!" קולו של סייגו-ברונו נשמע מעט מעומעם מפני שהוא צובט את אפו המדמם, ואני מספיקה לראות את הבעתו של אברטו-אלנזו משתנה שוב לפני שהוא מסתובב אליו. "הזהרתי אותך שאם תפגע בה חוק הנישואים לא יהיה היחיד שאעבור עליו," הוא מתקדם לעברו עד שלא נותר ביניהם מרווח, ובקול חלק ממשי שואל, "אתה רוצה לראות על אילו חוקים נוספים אני מוכן לעבור?"
אינני רואה את הבעתו של סייגו-ברונו, אך אני שומעת את השאיפה החדה שהוא שואף. "אני לא יודע איזו עסקה עשית עם השריף, אבל אתה לא חסין מהחוק, קאמיצ'י."
"עסקה?" המילה נפלטת מפי לפני שאני מצליחה לעצור בעדה, וכמו צייד, סייגו-ברונו נתפס על חוסר המודעות שלי ועט עליו. "אמרתי לך שהכישוף שלך פג," הוא עוקף את אברטו-אלנזו ואני משתדלת שלא לתת למראה הדם הזולג במורד פניו להשפיע עליי. "בעלך חתם על הסכם כלשהו עם השריף. הוא שוחרר לאחר חמש דקות, בעוד שאת נשארת להירקב פה." קולו עטוף בשמחה לאיד, אך אני דווקא מרוכזת באברטו-אלנזו, שעומד מאחוריו ומסמן לי שלא להאמין. אין בי אפילו חלקיק שחושב שהוא הסגיר אותי כדי לשחרר את עצמו; להיפך. אני חוששת שההסכם שלו עם השריף, מה שהוא לא יהיה, יגן עליי בלבד במקום על שנינו.
"בלעת את הלשון, מכשפה?" סייגו-ברונו לועג.
אני אוזרת את כל הכוחות הנפשיים שבי כדי להביט בעיניו, ומבלי למצמץ אומרת, "לא, אבל אם אני באמת מכשפה כפי שאתה טוען, אני יכולה לגרום לך לבלוע את שלך."
מתחת לדם, פניו מסגילות ועיניו מצטמצמות. אני רואה שידו נקמצת לאגרוף ומתכווצת בתנועה אינסטנקטיבית, אך אברטו-אלנזו מזדרז לעמוד לפניי לפני שהוא מעז לעשות תנועה. "אל תחשוב על זה אפילו."
דפיקה רמה נשמעת על הדלת, מלווה בסיבוב הידית, ואל החדר נכנס אחד מהשומרים אשר השליכו אותי אל התא. אם הוא חושב שזה מוזר שפניו של סייגו-ברונו מכוסות דם או שאני משוחררת מהחבלים, הוא לא מראה זאת. "הגיע הזמן."
סייגו-ברונו חוכך בידיו, ומבלי גינונים מיותרים לוקח את החבל ומהדק אותו שוב סביב מפרקי ידיי. הפעם אני לא יכולה להתאפק; אנקת כאב חומקת מפי, ולפי הדרך שבה גופו של אברטו-אלנזו נדרך, אני יודעת שהוא שמע אותה.
"רגע." הוא רוכן לעברי, שפתיו צמודות לאוזניי, ולוחש, "הכל יהיה בסדר. כל מה שעלייך לעשות הוא להגיד את האמת, כבר טיפלתי בכל השאר."
אני יודעת שהוא טיפל בכל השאר, אך הדרך שבה הוא עשה זאת מדאיגה אותי. אני מהנהנת, משתדלת להזכיר לעצמי שאני סומכת עליו, ומנסה שלא להתכווץ כשסייגו-ברונו אוחז בחבל ושב להוליך אותי.
---
עשרים דקות לאחר מכן אני עומדת בכיכר העיר, מביטה בשופט וארבעה מאנשי האלים, ומנסה למתן את החרדה המשתוללת בתוכי. הייתי צריכה לדעת שמשפטי יהיה ציבורי; לא בכל יום ממרה אישה את חוקי האלים, במיוחד לא את חוק הנישואים.
אני מישירה מבט אל השופט, אשר מביט בי במורת רוח, ומרחיקה את ידיי אחת מהשנייה עד שהשפשוף מהחבל הופך לבלתי נסבל. מעולם לא חשבתי שאהיה מזוכיסטית, אך גם מעולם לא חשבתי שאצטרך להתמודד עם עשרות אנשים אשר עומדים סביבי במעגל, שופטים אותי ומכנים אותי בשמות גנאי שמעולם לא שמעתי. הכאב עוזר לי להתמקד במה שבאמת חשוב, לפחות בינתיים.
"בראשית יצרו האלים את השמים מתוך האור, את הים מתוך האופל ואת האדם מבין שניהם." השופט פותח בדבריו, קולו רועם מעל פטפוטי הקהל, ודממה משתררת בכיכר. אני נעה על רגליי, ממוללת את אמרת חולצתי, עד שמשיכה חזקה בחבל האוזק אותי גורמת לי לעצור. "אל תזוזי!" השומר העומד לצדי לוחש.
"מבין שניהם – " קולו של השופט רועם בשעה שהוא קם ועיניו ננעצות בי. "מפני שהם רצו להעניק לנו את זכות הבחירה. טוב ורע, נכון ולא נכון, לציית לחוקים..." הוא משתהה מעט, בדיוק למספיק זמן כדי שהדממה תכביד. "... או להפר אותם."
זה לא הולך להיגמר בטוב. אני בולעת את רוקי, מלחלחת את שפתי התחתונה וזוקפת את ראשי במחווה שלתקוותי מעידה על ביטחון. האמת היא שכל איבריי הפנימיים משקשקים מפחד, אבל אין סיכוי שאתן להם לדעת את זה.
"בכל ההיסטוריה שלנו, כאנושות, יש רק סיפור אחד על בגידה באלים." מבטו מדלג ממני אל הקהל, ששומר על שקט מופתי מאחוריי. "פורסט."
הייתי צריכה לדעת.
כל אדם בעולמנו מכיר את סיפורו של פורסט, האדם הראשון, אשר הוביל את המרד היחיד נגד האלים ונענש. האנשים שתמכו בו נענשו גם כן; הם איבדו את זכויותיהם, את מקומם בעולם, וכך גם צאצאיהם.
מעולם לא תהיתי מדוע בגד פורסט באלים, אך עתה, בזמן שהשופט מספר את הסיפור לקהל שיכול לדקלם אותו יחד איתו, מתחיל להתעורר בי הספק.
"... הניחו האלים למורדים לחיות, אך ווידאו שלעולם לא ישכחו את מקומם בעולם." הוא מצמיד את כפות ידיו ומכוון אותן אליי כחץ. "ובכל זאת, נראה שמישהי שכחה." אני שונאת את ההתנשאות בקולו. אני שונאת את הבעתו, שמצליחה לשדר רחמים ואכזריות כאחד. אני שונאת את הרחש שעולה מאחורי. ויותר מכל, אני שונאת את העובדה ששתיקתו, יותר מדבריו, מצליחה לערער אותי. "הכישוף שהטילה העלמה הורנסי על מר קאמיצ'י הצעיר הרס משפחה שלמה. חוקי האלים, רחומים יהיו, מצווים עלינו להקשיב ורק אז לשפוט, וזה מה שנעשה." הוא מתיישב, ופי מתייבש כשהוא מוסיף מילה אחת. "דברי."
גזר דיני נחתם עוד כשהקשר בין אברטו-אלנזו לביני היה בגדר שמועה. אני יודעת את זה, השופט ואנשי האלים יודעים את זה, ולפי הצחקוקים הנשמעים מאחורי – גם הקהל יודע את זה. אבל כשיצאנו מהתחנה אברטו-אלנזו אמר לי לספר את האמת, אז זה מה שאני עושה. גרוני יבש כשאני מספרת על הלילה שבו נפגשנו לראשונה, וכשאני מגיעה לחלק שבו זרקתי על אברטו-אלנזו תפוחים, נדמה לי שאני שומעת את צחוקו הכבוש מערער את הדממה.
ככל שהסיפור מתקדם, כך המתח משתחרר בגופי. הטיול בנבכי הזיכרונות הוא כמו סם הרגעה בשבילי, ועד שאני מגיעה לחתונה כבר כמעט פורחת ממוחי הסיבה לשחזור הזה. כמובן שכשאני מסיימת, כל הלחץ חוזר ואני אוזרת כל שביב אומץ שיש בתוכי כדי להישיר מבט לשופט... שאפילו לא מסתכל עליי.
טוב, למען ההגינות עיניו אכן מכוונות אליי, אך יש בהן מבט מעורפל שגורם לי לחשוד שהוא לא שמע אף לא מילה שהוצאתי מפי.
"אהבה – " הוא מעוות את פניו, כאילו למילה יש טעם מר. " – אינה תירוץ להפרת החוקים." לבי שוקע והאוויר נתקע בגרוני. "חבר השופטים האזין לסיפורך והגיע להחלטה." איש מבין ארבעת אנשי האלים העומדים מאחוריו לא פצה את פיו לאורך כל המשפט, כך שאני מניחה שבאומרו "חבר השופטים" הוא מתכוון לעצמו. "גזר דינך..." הוא משתהה לחלקיק שנייה, מאריך את הציפייה עד לנקודה שבה היא הופכת בלתי נסבלת, ורק אז מסיים, "מוות."
לכמה שניות, כל שאני מצליחה לשמוע הוא את הדם גועש באוזניי. עורי מתחיל לעקצץ, פולסים של כאב חולפים בידי השמאלית וכל מה שאני מסוגלת לעשות זה לבהות באדם שחרץ את גזר דיני.
אני מודעת במעורפל לקריאות הקהל מאחוריי, אך מתקשה להתמקד למספיק זמן כדי להבין אם קריאותיהם בעדי או נגדי.
גזר דינך... מוות. המילים מהדהדות בראשי, ולפתע אני מתקשה להכניס אוויר לריאותיי. מבלי להתחשב בשומרים לידי, אני מסתובבת אל הקהל כדי לחפש את אברטו-אלנזו ומגלה שהוא צועד לכיווני. ההבעה הנחושה המרוחה על פניו וצעדיו התכליתיים מצליחים להסיח את דעתי לרגע מהפאניקה, אך כשהוא מגיע אליי, נושק לכפות ידיי ולוחש לי שלא להוציא מילה, היא חוזרת במלוא עוצמתה.
"על פי חוקי האלים, לקרובי משפחה יש את הזכות לשאת בעונש הנשפט במקומו." קולו נישא בכיכר, חד וצלול, והפאניקה הופכת לאימה טהורה. "לא!" אני מנסה ללכת אליו, לעצור אותו, אך השומר האוחז בחבל מושך אותי לאחור ואני כמעט נופלת. הוא מתעלם ממני, וחום וקור מציפים אותי יחדיו. אותן דמעות ארורות שהצלחתי לסכור במהלך היום מציפות את עיניי, וגופי כולו רועד רק מהמחשבה על כך שאברטו-אלנזו ייקח את מקומי.
הוא אמר שכל שעליי לעשות הוא לספר את האמת, הבטיח שהכל יהיה בסדר; מסתבר שמבחינתו, בסדר אומר שהוא ימות ואני אחיה.
אני לא יכולה לתת לזה לקרות.
"חיים בלעדיך הם לא בסדר," אני יורקת, לחיי מתלהטות. "אתה לא יכול לעשות את זה."
"בתור בעלה של אדרינה, יש לי את הזכות לקחת את מקומה." הוא ממשיך ואף על פי שאינו מביט בי, אני מנידה בראשי בפראות.
"רצח של אציל דם זה חטא." שפתיו של השופט מתעקלות. "ונדמה שאשתך מסרבת לתת לך לקחת את מקומה."
דריכות אוחזת בגופו של אברטו-אלנזו, אני בספק אם מישהו מלבדי מצליח להבחין בה. הוא מסובב אליי את ראשו לחצי דקה, עיניו מפצירות בי לסמוך עליו, ואז מחזיר את תשומת לבו אל השופט. "דעתה של אשתי בנושא לא חשובה. אני לוקח על עצמי את עונשה."
הרחשים העולים מהקהל מאחורי מתגברים, אך כל שמעניין אותי זו תגובתו של השופט. לפרק זמן שנדמה כנצח הוא בוחן את אברטו-אלנזו בשתיקה, ולבסוף מהנהן ורוכן קדימה. "אנחנו לא יכולים להרוג אותך," לפני שאני מספיקה לעכל את דבריו, הוא ממשיך, "אך אין זה אומר שאיננו יכולים להעניש אותך." הוא לוחש משהו לאנשי האלים העומדים מאחוריו, והזיק הנדלק בעיניהם לא מוצא חן בעיניי כלל. "חמישים מלקות!" קולו נבלע בקריאות העידוד הנשמעות מהקהל. "אחת לכל אל, השאר לכל אחד מהחוקים שהטילו עלינו."
אני חשה את הדם אוזל מפניי, והבחילה שתוקפת אותי כל כך נוראית שאני מתעלמת מהכאב במפרקי ידיי ומכסה את פי.
אברטו-אלנזו אפילו לא נע, וכשהוא עונה, קולו חסר רגש. "אקבל אותן בברכה."
"לאחר מכן, תהיה לכם שעה להסתלק מהעיירה. אין לכם אישור לבקש טיפול רפואי, וכל אדם אשר יתפתה להעניק לכם אחד כזה ייענש."
"לא!" אני ממהרת קדימה, והפעם השומר האוחז בחבל משחרר ונותן לי לרוץ לאברטו-אלנזו. ראייתי מטושטשת מדמעות כשאני מגיעה אליו, וכשהוא חופן את פניי בידיו, יבבה שבורה נפלטת מפי. "אתה לא יכול להסכים לזה, הם יהרגו אותך!"
"הם לא," הוא ממלמל, מנסה להרגיע אותי. "לא שמעת? הם לא יכולים להרוג אותי."
"ומה אתה חושב שחמישים מלקות יעשו?" אני יורקת בזעם, מסיטה את מבטי אל השופט. "אולי הם לא ינחיתו את המכה המכריעה, אך אתה תמות בלי טיפול רפואי."
אגודליו לוחצים על לסתי, מכריחים אותי להחזיר אליו את מבטי, ואני נלכדת בלהט שבעיניו. "אני אהיה בסדר," הוא מבטיח. "חמישים מלקות הן מחיר זעום לחיים שלמים יחד, מחיר שאני מוכן לשלם." דמעות זולגות על לחיי; אני מנסה לסובב את ראשי, אך הוא לא מניח לי. "היי," הוא ממלמל בצמוד לפי, מצמיד לשפתיי נשיקה רכה. "אני אוהב אותך, הכל יהיה בסדר." אצבעותיו מברישות את דמעותיי. "תחכי לי כאן?"
כאילו שאהיה מסוגלת ללכת. אני מהנהנת, בולעת את רוקי, וטומנת את פניי בשקע צווארו בזמן שידיו גולשות לגבי ומלטפות אותו בהרגעה. "גם אני אוהבת אותך." אני לוחשת, וכשגופו מתרפה, אני מבינה שהוא חיכה שאגיד זאת. אני מתרחקת מעט כדי להביט בעיניו ושפתי התחתונה רועדת. "בבקשה, אל תהיה גיבור."
הוא מבין למה אני מתכוונת, והקמטים הנחרצים בזוויות עיניו מרמזים על חיוך שהוא מנסה להדחיק. הוא אוחז בצווארי ונושק למצחי לפני שידיו גולשות ממני ומשחררות אותי. "שעתיים ונוכל להתחיל לחיות."
הלוואי ויכולתי לחלוק את האופטימיות שלו. אני מהנהנת, מסובבת אליו את גבי ומתחילה ללכת. איש מהשומרים אינו מנסה לעצור אותי, ואף על פי שהחבל עדיין מהודק סביב ידיי, לא הוא זה שגורם לי להרגיש כבולה.
כשאני מגיעה אל השורה הראשונה של הסדיסטים המצפים לצפות באברטו-אלנזו סובל, אני נעצרת ומהדקת את שפתיי כדי לא לצעוק משהו שאתחרט עליו. בזווית עיני אני מבחינה בכך שאלו העומדים לידי מתרחקים ממני, אך זה לא מעניין אותי. כל תשומת לבי מרוכזת בגבר שלי, שעומד בגב זקוף ועל פניו הבעה ריקה. בזמן שלקח לי לצעוד אל הקהל הוא הספיק להסיר חולצה, ועתה שני שומרים כובלים את ידיו ומכריחים אותו לכרוע ברך.
גבר שלישי מופיע מאחוריו, ונשימתי נעתקת למראה השוט המגולגל בידיו. הוא מלטף את העור בעדינות, על פניו הבעה מחליאה, ולמרות המרחק אני מצליחה לראות שהוא מלקק את שפתיו בציפייה.
אני מחזירה את תשומת לבי לאברטו-אלנזו ומגלה שעיניו בוחנות אותי בדאגה. לא להאמין. הוא זה שעומדים להצליף בו, ובכל זאת הוא דואג לי.
אני מנסה לשאוב מעט מהאומץ שלו, מהשלווה שלו, אך לפי החיוך המרגיע שהוא שולח לי, נכשלת. עינינו נעולות אחת על השנייה לפרק זמן שנדמה כנצח; שלי מתנצלות, שלו מנחמות, כשצליפת שוט פתאומית חותכת את הדממה ואני מנתרת במקומי בבהלה. פניו של אברטו-אלנזו מתעוותות לחלקיק שנייה לפני שהוא שב לעטות את מסכת האבן שלו, ונדרש כל שביב של שליטה עצמית שבי כדי לא להתפרץ לכיכר ולקחת את מקומו.
הגבר המחזיק בשוט נראה אדיש לתשואות שהוא מקבל. הוא מתהלך מאחורי אברטו-אלנזו בנחת, אצבעותיו סוחטות מעט דם מהעור, וכשחיוך חוצה את פניו, אני מכינה את עצמי נפשית לצליפת השוט הבאה, שלא מאחרת להגיע.
"שתיים." אני לוחשת לעצמי, בניסיון לחוש איזושהי שליטה על המצב. אף על פי שהפעם אברטו-אלנזו אפילו לא מצמץ, אני יודעת שהוא סובל. גופו מתוח כולו, אגרופיו סגורים כל כך חזק שאצבעותיו מלבינות, וגרוגרתו נעה בזמן שהוא בולע את רוקו בציפייה למכה הבאה.
שלוש.
הקריאות הנשמעות מהקהל מזעזעות אותי. אני מתרכזת בהן לרגע, ורובן ככולן מעודדות את הקזת דמו של אברטו-אלנזו. אלו האנשים שנבחרו לגדולה בידי האלים.
ארבע. חמש. שש.
הפעם אין הפסקה בין ההצלפות, ולמראה הבעתו של אברטו-אלנזו, אני מתחילה לרעוד. הייסורים החקוקים בתווי פניו רק מלהיבים את האנשים העומדים סביבי, אך לי הם גורמים בחילה. דמעות נקוות בעיניי, ואני ממצמצת מהר כדי להעלימן. אברטו-אלנזו סובל מספיק גם כך, הוא לא צריך לראות אותי בוכה.
שבע. שמונה. תשע. עשר.
כל צליפת שוט הקורעת את הבשר חותכת בי מבפנים. אני עוצמת את עיניי לרגע, לא מסוגלת להתמודד עם הכאב שאברטו-אלנזו לא מצליח להסתיר, וכשאני פוקחת אותן אני מגלה שהוא שעון קדימה ושגופו רועד. גבו, שעד לפני דקות ספורות היה חלק, הוא עיסה של עור ודם, והאוויר נתקע בגרוני.
"קום." קולו הקר של הגבר המצליף בו מלווה בהצלפה מספר אחת עשרה. אברטו-אלנזו דוחף את עצמו קדימה בעזרת ידיו, עיניו רושפות אש ושיערו הכהה צונח על פניו.
שתיים עשרה. שלושה עשרה. ארבע עשרה. חמש עשרה -
כל הצלפה גורמת לי להתכווץ יותר. באיזשהו שלב אני מאבדת את הספירה, כל כולי מרוכזת בכאב שאברטו-אלנזו כבר לא מצליח להסתיר, ומתפללת לכל אחד מהאלים שיקרה איזשהו נס והשופט יחליט שמספיק.
תחושת חוסר האונים שלי גוברת כשאברטו-אלנזו צונח על הקרקע ולא מצליח להתרומם. הצחוק הנשמע מסביבי מלהיט את דמי, ואני יותר ממוכנה להתפרץ לכיכר ולשים סוף לכאב שלו כשזוג ידיים אוחזות בי מאחור ומונעות ממני לזוז.
"אל תעשי כלום," אני מזהה את הקול הלוחש באוזני, זו קיארה. "אברטו-אלנזו עבד קשה כדי להשיג את העסקה הזו, לא תועילי לאף אחד מכם אם תתפרצי."
"אני לא יכולה לא לעשות כלום!" קולי צרוד, שבור. אני בולעת את רוקי ומסובבת את ראשי לאחור, רק כדי לגלות שהיא עומדת ומכוונת לעברי סכין. לפני שאני מספיקה לעכל את המראה, היא אוחזת בידיי הקשורות וחותכת את החבל עד שהוא צונח לרגליי. "מה את עושה כאן בכלל?"
"אברטו-אלנזו ביקש שאשים עלייך עין," תשובתה האגבית גורמת לי להחזיר את מבטי אל הכיכר, והמראה שנגלה לעיניי גורם לי להסתחרר. אברטו-אלנזו שוכב על הקרקע, חסר תנועה לחלוטין, ומעליו עומד הגבר עם השוט ומנחית עליו מכה אחר מכה. "אחד מכם חייב להיות בהכרה, אסור לך להתערב."
מעולם, בכל שנותיי, לא חזיתי באכזריות כזו, והעובדה שאיני יכולה לעשות דבר כדי למנוע אותה גורמת לי לרצות לצרוח.
"חכי," קיארה אוחזת בגב שמלתי. "עוד חמש וזהו."
אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש.
הגבר שהצליף באברטו-אלנזו מרים את ידו בתנועת ניצחון, כאילו יש גאווה במעשיו, ואצבעותיו סוחטות דם מהעור. מבלי להסס, אני משתחררת מאחיזתה של קיארה ורצה לאברטו-אלנזו. אני כורעת על ברכיי לצדו, נאבקת למתן את החרדה המשתוללת בתוכי, ומסיטה את השיער שצנח על מצחו.
מלבד התכווצות זערורית בעיניו, הוא אינו מגיב למגעי, ואני מודה על כך. גבו הוא עיסה של דם, עור קרוע וחול, ואני מתארת לעצמי שאם הוא היה בהכרה הייסורים שהיה סובל היו בלתי נסבלים.
"אתה תהיה בסדר," לבי מתכווץ כשאני מצמידה את אצבעותיי לדופק בצווארו. הוא לא חזק, לא סדיר, אבל הוא קיים... זה מספיק לעכשיו.
"שעה, הורנסי." השופט מזכיר, ולרגע החרדה שלי מתחלפת בזעם כה עמוק שאני מאמינה שיש ביכולתי לגבור עליו בידיי בלבד. אני מרימה אליו את מבטי, וקרח נשפך מקולי כשאני מתקנת אותו. "קאמיצ'י, אדוני. כדאי שלא תשכח שוב."