תחת עץ התפוח

פרק 16

    "אדרינה..." אברטו-אלנזו ממלמל, נאנק מכאב, ומנסה להתיישב. אני מניחה את ידי על צווארו, לוחצת מעט, ובידי השנייה מלטפת את ראשו בהרגעה.
"ששש... אני פה, אני פה." זיעה נדבקת לאצבעותיי, אך אני בקושי מבחינה בה. "אל תזוז, אתה תחמיר את המצב." אין לי מושג איך אני מצליחה לשמור על קול שליו. למרות מזג האוויר הנעים, צמרמורת מרעידה את גופי ועור ברווז מכסה את זרועותיי. אברטו-אלנזו שרוע על המושב לצדי, ראשו בחיקי, ובאור הדמדומים הזולג מחלון הכרכרה אני מבחינה באגלי זיעה המכסים את פניו. "קיארה – "
"כמה דקות," היא משיבה לפני שאני מספיקה להשלים את השאלה, ואני נשענת על דופן הכרכרה בתשישות. "הכל בסדר?"
אני מחליקה את אצבעותיי לאורך מצחו ומחניקה קללה. "הוא בוער."
"כמה דקות," היא חוזרת על עצמה, נדמה שהפעם יותר בשבילה מאשר בשבילי, ומצקצקת כדי לדרבן את הסוסים.
כל אבן, כל מהמורה בדרך, מטלטלות את גופו של אברטו-אלנזו וגורמות לו לגנוח בכאב. אני מנסה לתת לעובדה הזו לעודד אותי; אם הוא היה על סף מוות, שום טלטלה לא הייתה מצליחה לגרום לו להגיב.
כשאנחנו מגיעים אל האחוזה, הכרכרה בקושי מספיקה לעצור לפני שהדלתות נפתחות וצווחה מקפיאת דם מהדהדת באוויר. אברטו-אלנזו נאנק, ידו נשלחת לראשו, אך כמעט מיד נשמטת שוב.
"הילד שלי..." אמו-של אברטו-אלנזו ממלמלת, ואף על פי שקולה שבור, כשהיא מביטה בי עיניה רושפות בזעם. "מה הם עשו לילד שלי?"
מה את עשית לילד שלי?
היא לא אומרת את המילים הללו, אך ברור לי שהן עומדות מאחורי דבריה. היא מאשימה אותי בכך שבנה שוכב מחוסר הכרה על ברכיי, ואיך לא? אם לא אני, הוא היה עכשיו בביתו, בריא ושלם, אולי אפילו עם אישה אחרת.
תערובת של אשמה וקנאה משספת את קרביי, ואני שואפת אוויר בניסיון לרכך את הכאב. מה שאני מרגישה לא משנה עכשיו, אני צריכה לאסוף את עצמי בידיים ולעשות כל מה שאני יכולה כדי לעזור לאברטו-אלנזו לשרוד.
"כדאי שנכניס את אברטו-אלנזו לבית," צרידות נטפלת לקולי, ואני מכחכחת בגרוני בכדי להעלימה. "צריך לחטא את הפצעים שלו."
להפתעתי, גברת קאמיצ'י מנידה בראשה לשלילה. "אין זמן," היא אומרת ומוסיפה, "הורייך מחכים לך בביתם, כדאי שתלכי אליהם."
ביתם, לא ביתך.
אני כבר לא שייכת לבית הזה, תחושת אובדן מכה בי בפתאומיות, ובליל מחשבות מסחרר את ראשי. אני עוצמת את עיניי, מתמקדת במחשבה הדחופה ביותר, ומנסה שלא לתת לה להכניע אותי.
"השופט נתן לנו שעה לעוזב."
גברת קאמיצ'י מהנהנת בקדרות. "לכי להורייך, הם ינחו אותך."
הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לצאת מהכרכרה ולעזוב את אברטו-אלנזו, אך הזמן דוחק והמלאכה מרובה. אני צריכה לארוז חיים שלמים בכמה דקות ולהחליט לאן נברח. אנשי האלים לא ירדפו אחרינו מחוץ לגבולות העיירה, אך אין זה אומר שבעיירה הבאה שנגיע אליה המצב יהיה טוב יותר.
אני מניחה את ידיי תחת ראשו של אברטו-אלנזו, מתרוממת בזהירות, ומניחה אותו על המושב. גברת קאמיצ'י מפנה לי את הדרך החוצה, וברגע שרגליי דורכות על האדמה, תחושת תכליתיות מציפה אותי ואני מזדקפת.
"אדרינה!" קיארה מזנקת ממושב הרכב, תופסת בידי לפני שאני מספיקה לצעוד צעד נוסף. היא שולחת יד אל תוך גלימתה ושולפת קלף מגולגל ומפתח כסוף.
"מה זה?"
"התחלה חדשה." היא מניחה את הקלף והמפתח בכף ידי ולוחצת אותה. "כשאת יוצאת מהעיירה, תבחרי בשביל הדרומי. יש לי בית במרחק של כמעט יום רכיבה מכאן. אומנם זה לא בית להקים בו משפחה, אך הוא ישמור עליכם מוגנים ובטוחים בזמן שאברטו-אלנזו יחלים."
חזיז של הלם חולף בי, ואני בטוחה שהוא משתקף בהבעת פניי, מפני שעיניה של קיארה ניצתות בשעשוע. אני משפילה מבט אל הישועה שאחוזה בידי וכשאני מרימה אותו, שאלה אחת מדגדגת את קצה לשוני. "למה?"
הבעתה של קיארה הופכת נוגה; אני רואה את ההתחבטות בעיניה ואת ההשלמה שמגיעה כעבור כמה רגעים. "כי גם אני נזקקתי למקום מוגן בעבר, רק שלי לא היה מי שייתן לי אחד."
תשובתה הסתומה רק מעוררת את סקרנותי. "מה קרה?"
היא פותחת את פיה, מהססת, ולבסוף מנידה בראשה. "זה סיפור לזמן אחר, אם בכלל." ידה משחררת את ידי. "אני מבטיחה שיום אחד אספר לך אותו, אבל לא היום. לכי להורייך, אדרינה, וכשניפגש שנית, אני מקווה שתהיי מוכנה לשמוע אותי."
"את עוזבת?"
"ברגע שתפני את גבך," היא מהנהנת. "העיירה הזו לא בטוחה יותר עבורי, במוקדם או במאוחר יגלו שעזרתי לכם ו..." המילים גוועות על שפתיה, ואשמה נוספת מתערבלת בתוכי. ידעתי שלנישואיי לאברטו-אלנזו יהיו השלכות, אך לא ציפיתי שאנשים נוספים יסבלו מהן. "ממילא לא התכוונתי להישאר כאן לזמן רב," קיארה מוסיפה, לאחר שמבחינה בהבעתי. "אני רגילה לכך שמגרשים אותי, הפעם לפחות יש לי את ההזדמנות לעזוב לפני שזה יקרה."
סקרנות ניצתת בתוכי, אך הזמן דוחק ואני לא יכולה לספק אותה. "תודה."
קיארה מהנהנת ולוחצת את ידי. "לכי, ושהאלים יהיו איתך."
אלמלא נימתה הרצינית, הייתי עלולה לטעות ולחשוב שהיא צינית. בעודי מסתובבת ורצה לבית הוריי, אני מוצאת את עצמי תוהה מי היא באמת קיארה ומה היא עברה בחייה שמעניק לה את הזכויות שיש לה. לא אקבל את התשובה לשאלות האלו היום, גם לא מחר או מחרתיים, אך אני מקווה שיום אחד, בעתיד, באמת ניפגש שנית ואוכל לפתור את החידה הזו.
---
עוד לפני שאני מגיעה אל הבית, אני רואה את הוריי עומדים וממתינים במרפסת. ברגע שאני נכנסת לשדה ראייתה של אמי, היא מתנתקת מאבי ורצה אליי, משליכה את זרועותיה סביבי ומעניקה לי את הנחמה שכל כך הייתי זקוקה לה בשעות האחרונות.
"אמא..." אני טומנת את ראשי בכתפה, גופי רועד ותשישות מציפה את עיניי בדמעות.
"ששש...." היא מהסה ברוגע, מחליקה את ידה במעלה ובמורד גבי. "הכל בסדר, מתוקה. אני פה."
מילותיה הן משחה מאלחשת למתח שאחז בגופי מהבוקר. אני מרגישה אותו מתנקז ממני, מתפוגג באוויר, אך כעבור כמה רגעים המציאות שבה ומצליפה בפניי ואני מכריחה את עצמי להתנתק ממנה. "אני צריכה לארוז. השופט הקצה לנו שעה לעזיבה ואברטו-אלנזו – " קולי נשבר ודמעות רותחות נופלות מעיניי.
"אני יודעת, אני יודעת." ידיה של אמא חופנות את פניי, מלטפות את לחיי, וחיוכה רועד. "אברטו-אלנזו היה פה לאחר שנפגש עם השופט, הוא ביקש מאיתנו לארוז." ראשה פונה לרגע אל אבי, אני עושה כמותה ולמראה שלושת השקים הנחים לרגליו תמהיל של הקלה ואכזבה צובט את לבי.
אומנם זה שהם ארזו את דבריי מעניק לי זמן, אך הייתי שמחה אילו הייתה לי הזדמנות אחרונה להיכנס לחדרי ולהיפרד כמו שצריך.
"כדאי שתבדקי שלא שכחנו משהו."
הסיכויים לכך שואפים לאפס, אך אני בכל זאת אוחזת בתירוץ שאמא מעניקה לי ומצליחה לגרד חיוך קטנטן. "בסדר."
ידיה משתהות עליי לכמה שניות נוספות לפני שהן מחליקות ממני ואני ספק הולכת ספק רצה אל תוך הבית. אני מחליטה שלא להתעכב בסלון ופונה הישר לחדרי, והמראה הריק שלו מכה בבטני בעוצמה. דלתות ארון הבגדים שלי פתוחות, חושפות מדפים ריקים. מיטתי מוצעת למשעי, ארון הכתיבה שלי חשוף ומלבד עששית קטנה על שידת הלילה שליד המיטה, אין דבר בחדר.
כבר לא שלי.
המחשבה מזמזמת בשולי מוחי כמו זבוב טורדני שלא מוכן להסתלק. אני עושה את דרכי ברגליים רועדות לעבר שידת הלילה שלי, פותחת את המגירה הראשונה ושולפת ממנה גפרורים. אור הירח הזולג מהחלון אומנם מצליח להאיר את קווי המתאר של חדרי, אך לא את מהותו. אני מדליקה את העששית, וצונחת על מיטתי, מביטה בלהבות מרצדות על הקירות סביבי.
"אני זוכר את הפעם הראשונה שבה הדלקת עששית," קולו הנמוך של אבי נשמע מפתח החדר, מקפיץ אותי וגורם לי לשמוט את הגפרור הכבוי. אני מסתובבת אליו, מתעלמת מלבי הדוהר, וצופה בו עושה את דרכו פנימה ומתיישב על המיטה לצדי. "כל כך פחדת להפיל את הגפרור ולשרוף את הבית, שהייתי צריך לעזור לך לפחות עשר פעמים לפני שהסכמת לנסות לבד."
"כי אמרת לי שאם אשרוף את הבית, נעבור לגור ברחוב." אני מזכירה לו, והוא צוחק ולוחץ את ברכי. "נכון... שכחתי מזה."
"אני לא." עד כמה שזה נשמע רע, הייתי שמחה אילו הייתי יכולה לשכוח את זה. את זה, וכל דבר אחר שאי פעם חוויתי עם הוריי. אני יודעת שבעתיד הזיכרונות האלה הם מה שיחזיק אותי עומדת זקופה בימים שבהם העולם ינסה לגרום לי לכרוע, אך כרגע הם רק הופכים את העזיבה שלי לבלתי נסבלת.
גוש נוצר בגרוני ואני ממצמצת בעיניי כדי לסלק דמעות. אבא כורך את ידו סביב כתפי, מושך אותי אליו, וניחוח של אדמה טרייה ושמש חודר לאפי והופך את הכאב לגרוע יותר.
"את הילדה הקטנה שלי." הוא לוחש, לוחץ את זרועי. "לא משנה איפה תהיי, לא משנה מה תעשי, תמיד תהיי הילדה הקטנה שלי. מרחק לא ישנה את זה. מובן?"
אני מהנהנת, מפני שאין שום סיכוי שאצליח לדבר, ולמזלי נראה שאבא מבין. אנחנו יושבים בשקט במשך כמה שניות נוספות, ולבסוף, כשאני מתרחקת ממנו, אני נוצרת בתוכי את התחושה של חיבוקו המנחם.
"ארזנו לך הכל?"
אני מעבירה מבט על הקירות החשופים, על השידות הריקות, על הארון הפתוח, ולבסוף מחזירה אותו לאבי. "כן."
"אז כדאי שנזוז."
הוא צודק, אך בכל זאת קשה לי לקום מהמיטה. אני מכריחה את עצמי לזוז, לוקחת את העששית מצד המיטה ויחד עם אבי יוצאת מהחדר. הדלת נסגרת מאחורינו בטריקה חלשה, ואני יודעת שזו הפעם האחרונה שאי פעם אשמע אותה.
---
נדמה שהדרך לאחוזה אורכת חיים שלמים ושניות בודדות בו זמנית. אמי, הצועדת לצדי, לופתת את זרועי בעוצמה כזו, שאני תוהה אם תצליח לשחרר שיגיע הרגע. חלק ממני – קטן, אנוכי, ילדותי, מקווה שלא. אבי, הצועד מצדי השני, סוחב את השקים בהם ארוזים כל חיי. גבו זקוף, כתפיו דרוכות; הוא מנסה להעמיד פני חזק, אך אני רואה את חצאי המבטים שהוא שולח לעברי מדי כמה צעדים.
ליד הכרכרה אני רואה את אמו של אברטו-אלנזו חובקת את אחותו הקטנה, דונה-קרולינה. ככל שאני מתקרבת, כך אני מבחינה במבט שנועצת בי הילדה, ואילו היה בכוחם של מבטים להרוג, אני הייתי מוטלת עכשיו על האדמה.
"איך הוא?" אני שואלת ברגע שאנחנו מגיעים אליהן.
"כאילו שאכפת לך..." דונה-קרולינה יורקת.
"שקט!" אמה מהסה אותה, ואז משיבה לי, "הוא שב להכרה לפני כמה דקות, בעלי איתו."
הוא ער. הקלה, הקלה מתוקה, מציפה אותי וגופי רועד בעוד המתח מתנקז ממנו. אני יודעת שיש עוד דרך ארוכה להחלמה, אך לפחות הוא ער.
"אני רוצה לראות אותו."
"כנסי." מר קאמיצ'י יוצא מהכרכרה, צנצנת בידו. "הוא מבקש לראותך מהרגע שפקח את עיניו."
מבלי להסס אני מזנקת אל תוך הכרכרה ומשתנקת כשריח חריף מכה באפי. "מה לעזאזל..."
עפעפיו של אברטו-אלנזו מרפרפים וקרן ירח בודדה מאירה את שפתיו, הנמתחות בחיוך לא משכנע. "אדרינה."
אף על פי שקולו חלש, גלים של הקלה מציפים אותי ואני קורסת על ברכיי לצדו. אני מושכת אליי את ידו בעדינות, מצמידה את מפרקי אצבעותיו לפי, ומניחה לידיעה שהוא עדיין בחיים לשקוע בתוכי. "היי." קולי צרוד מיום שלם של מתח ומחסור בשתייה, אך בחלל הקטן הוא נשמע בצורה ברורה. "איך אתה מרגיש?"
"הרבה יותר טוב מאיך שאני נראה."
"אתה לא יודע איך אתה נראה."
"אבל אני רואה איך את מסתכלת עליי." הוא מושך ממני את ידו ומלטף את לחיי קלות. "אני אהיה בסדר."
אלים, אני מקווה. במקום להניח לעצמי לשקוע שוב בחרדות, אני שואפת אוויר ומכריחה את עצמי להתמקד. "קיארה נתנה לנו מקום להסתתר בו לכמה ימים, אבל הדרך קצת ארוכה."
"אני יודע, דיברתי איתה לפני המשפט." פניו מתעוותות לשבריר שנייה וגידי צווארו בולטים כשהוא חושק את שיניו. "את מוכנה לתזוזה?"
"כן." אבל אתה לא. אין לי מושג איך הוא יסתדר בדרך הזו. כרגע הוא שוכב בלי תזוזה וסובל, מה יקרה כשנתחיל לזוז והכרכרה תיתקל באבנים ובורות?
"אז כדאי שנצא לדרך."
אילו היה זה מצב רגיל אין שום סיכוי שהייתי מסכימה, אך היות ואנשי השריף יבואו בעקבותינו בקרוב, אין לי ממש ברירה.
אני מהנהנת, מלחלחת את שפתיי היבשות, ומצמידה אותן למצחו בכזו עדינות שאני בקושי חשה בעור תחת שפתיי. "אם תצטרך אותי, תצעק."
אברטו-אלנזו נאנק בתגובה, ואף על פי שזה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות, אני יוצאת מהכרכרה ומשאירה אותו לבד.
---
האוויר בחוץ קריר וגורם לי לרעוד. אני משפשפת את זרועותיי החשופות, מנסה להזרים לתוכן מעט דם, והתנועה אינה חומקת מעיני הנץ של אמי. מבלי להסס היא פושטת את גלימתה וכורכת אותה סביבי. עיניה הבהירות מביטות בי, דוק של דמעות מכסה אותן, ושפתה התחתונה רועדת.
"אמא – "
"אל." היא משתנקת, מנסה להתאפס על עצמה. "זו מזכרת ממני."
מזכרת, כי זו הפעם האחרונה שאראה אותה. הכאב שקורע אותי מבפנים שונה מכל כאב שאי פעם חוויתי. זהו אינו כאב פיזי, אינו כאב של בגידה; זהו כאב של אובדן, של חוסר אונים, של הידיעה שברגע שאטפס על הכרכרה ואדרבן את הסוסים, לא אוכל לחזור לאחור.
חשבתי שאני מוכנה לזה, חשבתי שהשלמתי עם ההקרבה הזו, אך ברגע האמת אני מגלה שלא.
"ילדה שלי..." אמא מבחינה בדמעות שמטשטשות את ראייתי ומושכת אותי אליה. זרועותיה מחזיקות אותי יציבה בעודי מתפרקת על כתפה, ועד מהרה אני חשה בגופו של אבי עוטף את שתינו ומצמיד את שפתיו לקודקודי.
"אני לא יכולה לעשות את זה לבד," אני לוחשת את פחדיי הכמוסים ביותר אל צווארה של אמי, ויודעת שהיא שומעת אותי כשזרועותיה מתהדקות סביבי. "מה אם לא נסתדר? מה אם לא נמצא מקום לחיות בו?"
בעדינות, אמא דוחקת אותי לאחור ואני מתרפקת על חזהו של אבי בשעה שהיא מרימה את ידיה לפניי ומוחה את דמעותיי. "את באה ממשפחה של שורדים." יש בעיניה ניצוץ של קשיחות שמעולם לא ראיתי. "אמא שלי עזבה את הבית כשהייתי בת שלושה חודשים." אין שום רגש בקולה כשהיא אומרת את זה. "סבא שלך, זכרו לברכה, יכול היה לנטוש אותי ולהקים לעצמו משפחה חדשה, אבל הוא לא עשה את זה. את יודעת למה?"
כי סבא שלי היה אדם חזק. אין לי זיכרונות רבים ממנו, הוא נפטר כשהייתי קטנה, אבל לפעמים, בלילות שבהם החום עלה והשינה ברחה ממני, אמא הייתה נשכבת לידי במיטה ומספרת עוד ועוד על האדם שלו היא חבה את חייה.
"כי הוא ידע שמשפחה היא מעל הכל." עיניה משוטטות לרגע אל הכרכרה שמאחורי, וכשהן חוזרות אליי, יש בהן עצב. "בכרכרה מאחורייך מחכה לך בעלך, המשפחה החדשה שלך. את לא לבד."
"אבל מה אם הוא ימות?" השאלה מחליקה מפי לפני שאני מצליחה לעצור אותה, ובזה הרגע אני מבינה שזו השאלה שהטרידה אותי באמת.
"עברתם גיהינום כדי להגיע לרגע הזה," למזלי, אמא לא חושבת ששאלתי מטופשת. "את באמת חושבת שהאלים ייקחו אותו חזרה אליהם אחרי הכל?"
"אני לא יודעת מה לחשוב." אבא נע הצידה, והיעדר חום גופו שולח רעד במורד גווי. הוא נעמד לצד אמי, מלכסן אליה מבט לא מרוצה, ולוקח את ידי בידו. "את רוצה לדעת איך להקים חיים חדשים?" הוא שואל, ומבלי לחכות לתשובה ממשיך, "בכל בוקר, כשאת פוקחת את העיניים, תודי לאלים על כך שזכית להתעורר ליום נוסף. בכל לילה, לפני השינה, תודי לאלים על כך שחווית את היום שעבר עלייך."
"ומה לעשות בשאר היום?"
"תעבדי קשה כדי שיהיו לך דברים להודות עליהם."
אני חשה את המילים מחלחלות לתוכי, מרסנות את החרדה שעד כה השתוללה בגופי, ומכריחות אותה לשקוע בתנומה. אני יודעת שהיא תשוב, אולי אפילו בקרוב, ומקווה שכשהרגעים האלו יגיעו אוכל להשתמש בעצתו של אבי כדי לרסן אותה שוב.
"זה מה שאעשה." אני אומרת לאחר כמה שניות, וקומתי שפופה פחות כשאני כורכת את זרועותיי סביב הוריי לחיבוק אחד אחרון שלעולם לא יהיה בו די. "תודה." על שגידלתם אותי, על שתמכתם בי, על שתמיד הייתם לצדי.
"העונג היה כולו שלנו." יש בקולו של אבי שבריריות מסוימת, כזו שמעולם לא שמעתי, אך כשאני מביטה בעיניו הן נטולות דמעות. לא שציפיתי למשהו אחר.
אמי נועצת בו את מרפקה ומנידה בראשו. "העונג לנצח יהיה שלנו," היא מבהירה. "הורה לא מפסיק להיות הורה רק כי הילד שלו לא בבית יותר, בדיוק כפי שילד לא מפסיק להיות ילד רק כי הוריו לא לצדו."
אני מהנהנת, מפני שבשלב הזה כבר לא נותרו בי מילים, ומחליקה לאחור. אבי מרים את השקים שבהם ארוזים חיי ומשליך אותם לתוך הכרכרה, וכשאני מסתובבת לבי מזנק למראה בני משפחתו של אברטו-אלנזו. שכחתי שהם כאן.
אני ניגשת אליהם, ולכמה רגעים איש מאיתנו אינו פוצה את פיו, עד שלבסוף אמו מתגברת על עצמה. "שמרי עליו."
"עד נשימתי האחרונה," זוהי לא הבטחה, זהו נדר, וכשהבעתה המתוחה נרפית אשמה צובטת את קרביי. בעוד שלהוריי ולי ניתנה הזכות לפרידה אמיתית, הוריו של אברטו-אלנזו יצטרכו לנצח להסתפק בזיכרון בנם מחוסר ההכרה בתוך הכרכרה החנוקה. "ואם יהיה צורך, גם אחריה."
מר קאמיצ'י פולט משהו שהוא בין גיחוך לשיעול. "שמרי גם על עצמך."
"אשתדל."
להפתעתי, אחותו הקטנה של אברטו-אלנזו מחליטה גם היא לדבר איתי. היא מרימה אליי זוג עיניים מתריסות ושריר קופץ בלחיה. "אחי טיפש," הקור הנודף מקולה גורם לעורי להתחדד. "אמרתי לו שאת תהיי הסוף שלו, ועכשיו הוא גוסס. בגללך."
"אני לא מתכוונת לתת לאחיך למות."
"אין לך את היכולת למנוע זאת." להבות זעם ניצתות בעיניה, ואני מבחינה בכך שאמה אוחזת בזרועותיה ומרסנת אותה. "את זו שאמורה לשכב שם בכרכרה, לא הוא."
"דונה-קרולינה, זה מספיק!" גברת קאמיצ'י חותכת אותה, שולחת לעברי מבט שרובו התנצלות אך במעמקיו גם איזושהי הסכמה עם בתה, ואני נאלצת לבלוע את רוקי כמה פעמים לפני שאני מצליחה לדבר.
"אילו הייתי יכולה, הייתי מתחלפת איתו עכשיו."
"נחמד בשבילך שאת לא יכולה, אה?"
לאור הירח, קשה לי לקרוא את הבעתה של דונה-קרולינה כראוי. העוקצנות העוטפת את קולה אינה מתאימה לילדה בגילה, ואני לא יכולה שלא לתהות אם מאחורי דבריה מסתתרת משמעות נוספת.
לפני שאני מספיקה להגיב, צליל מרוחק של הלמות פרסות נישא באוויר, וגופי מיד קופא. השעה שלנו נגמרה.
"קדימה!" מישהו דוחק בי להתקדם ולטפס אל מושב הרכב. אני מושכת את עצמי מעלה בתנועה גמלונית, עדיין חצי-קפואה מאימה, ומשפילה מבט אל אבי, העומד תחתיי ועל פניו הבעה שמצליחה לפזר את הערפל שמילא את ראשי. הוא לוחץ את מפרק ידי החבול וזרם הכאב שנורה במעלה זרועי מעיר אותי לחלוטין.
"אבא – "
"לכי." מילה אחת, אלף רגשות.
"אני לא – "
"עכשיו!"
הפאניקה הפורצת מבעד לחזות השלווה שהוא ניסה להציג היא זו שמדרבנת אותי לפעולה. אני שואפת עמוקות, מביטה בהוריי לשנייה אחת נוספת, צורבת בזיכרוני את דמותם, ובהתעלמות מהאגרוף הלופת לי את הלב, מניפה את המושכות ומצליפה באוויר.
---
ברגע שאנחנו יוצאים משטחי האחוזה, אני מדהירה את הסוסים אל תוך היער ומניחה להם להשתלט. בינות העצים העלטה היא השולטת, ואף קרן אינה מאירה את הדרך שלפנינו.
אני כורה את אוזניי בניסיון לגלות אם עוקבים אחרינו, אך הצלילים היחידים שאני שומעת הם קריאותיהם של שוכני היער ואנקותיו של אברטו-אלנזו, שכנראה מיטלטל לו מצד לצד בתוך הכרכרה.
כעבור זמן שנדמה כנצח, אני מחזירה לעצמי את המושכות ומאטה את הדהירה להליכה. הסוסים לא יכולים להמשיך לנצח וגם אני לא. זה היה יום ארוך וככל שהאדרנלין מתפוגג מגופי, אני מבינה שהוא היחיד שהחזיק אותי. הפעם האחרונה שבה אכלתי ושתיתי הייתה בארוחת הבוקר, וקיבתי וגרוני בהחלט מוחים על כך.
לא כך דמיינתי שיראה היום הראשון שלי בתור אישה נשואה. גם לאחר שידעתי שאברטו-אלנזו ואני ניאלץ להימלט ולהסתתר, חשבתי שזה יקרה בתנאים שלנו. עתה אני מבינה כמה נאיבית הייתי.
כשהחשכה מתחילה להעיק עליי, אני מאטה את הסוסים לכדי עצירה ומנסה למצוא היגיון במצבי. אני באמצע יער חשוך, בלי אוכל, בלי שתייה, בלי מקור אור, עם גבר חצי מעולף שלא ישרוד ללא הטיפול המתאים. מפרקיי ידיי כואבים משפשופי החבל, עיניי שורפות מדמעות ומעייפות וגרוני יבש יותר מההומור של אבי.
אם הייתי חושבת שאראה משהו, הייתי שולפת את המפה שקיבלתי מקיארה ומנסה להוביל את הסוסים לעבר מקום המסתור שנתנה לנו, אך היות ואיני מצליחה לראות אפילו את ידי, אני מוותרת ומחליטה לישון קצת ולהמשיך בבוקר.
ניחוח חמצמץ של זיעה וחום מכה באפי כשאני פותחת את דלת הכרכרה, ובמוחי חולפת המחשבה להישאר לישון בחוץ. היא נעלמת ברגע שצליל נשימותיו המאומצות של אברטו-אלנזו מגיע לאוזניי, ואני נכנסת פנימה ומתיישבת לצדו על העץ. כל שריר ושריר בגופי מוחה כשאני מתקפלת לסוג כלשהו של כדור ומניחה את ראשי על הספסל עליו שוכב אברטו-אלנזו במרחק סנטימטרים בודדים מפניו. למרות החושך השורר בכרכרה אני רואה את בוהק הזיעה על פניו ואת הקמטים החורשים את עורו ונתקפת דחף לוודא שהוא בסדר.
"אברטו-אלנזו?" לפתע מרגיש לי מטופש לקרוא לו בשמו המלא; השם הזה ניתן לו כהוכחה לכך שהוא אציל, אחד ששווה יותר מששווים אחרים, אך עתה, בגללי, הוא איבד את המעמד הזה. "אברטו?" אני מנסה שוב, אך גם לשם הזה יש טעם זר בפי.
אני קרובה מספיק כדי לראות את עפעפיו מרפרפים, כאילו הוא עומד לפקוח את עיניו, ולא מצליחה שלא להתאכזב כשזה לא קורה. "מחר יהיה יותר טוב." אני מכריזה בקול, רק מפני שאני זקוקה למשהו, כל דבר, בכדי לא להתפרק. אנחה כבדה חומקת מפי בשעה שאני משלבת את אצבעותיי באצבעותיו של אברטו-אלנזו, ולמרות הכאב, הלחץ והצמא – או שאולי דווקא בגללם – השינה סוחפת אותי אליה במהירות.
-
לצערי, נראה שתת המודע שלי לא שותף לצורך שלי במנוחה. כשאני פוקחת את עיניי מהסיוט העשירי, אני מגלה שהבוקר כבר עלה ומחליטה שאין טעם לנסות לחזור לישון. החרדה הלופתת את גרוני מתעצמת כשקרני השמש מאירות את דמותו של אברטו-אלנזו; עפעפיו שמוטים על ארובות עיניו, גופו רועד ובוהק של זיעה מכסה את עורו האפרפר.
אני דוחפת את גופי לישיבה זקופה ושריריי מתאבנים כשכאב חד נורה במורד עמוד השדרה שלי. ידעתי שלשינה על רצפת הכרכרה יהיו השלכות, אך לא תיארתי לעצמי שזה יכאב כל כך. לחלוחית עולה בעיניי בשעה שאצבעותיי מעסות את צווארי, וגניחה נפלטת מפי. לעזאזל, זה כואב!
ברגע שהמחשבה חולפת במוחי, אני מסיטה את מבטי לאברטו-אלנזו ובטני מתהפכת. אם אני מתלוננת על כאב של כמה שרירים תפוסים, מה הוא יגיד?
"אדרינה?" אני כל כך שקועה במחשבותיי שאף על פי שקולו של אברטו-אלנזו בקושי נשמע הוא בכל זאת גורם לי לזנק בבהלה.
"היי." אני מנסה לרכון לעברו כדי שלא יצטרך להתאמץ, אך גבי מסרב לשתף פעולה. "איך אתה מרגיש?"
הוא מטה מעט את ראשו לאחור ואף על פי שמבטו מעט לא ממוקד, ברגע שעיניו נחות עליי שפתיו נמתחות בחיוך. "על גג העולם."
קשה לבלוע את הגוש החוסם את גרוני, במיוחד מפני שפי יבש כמו המדבר, אך אני בכל זאת מנסה ומעלה על פניי הבעה עליזה. "אתה גם נראה ככה."
הוא מגחך, ועד מהרה הצחוק הופך להשתנקות. "את מנסה לפלרטט איתי, גברת קאמיצ'י?"
רעד חולף בי כשאני שומעת את שמי החדש. אני משתנקת בזעזוע מזויף ומכסה את פי. "לעולם לא הייתי חולמת על זה, מר קאמיצ'י. אני אישה נשואה!"
למרות הכאב החקוק בפניו, הבעתו מתרככת מעט. "האלים בירכו את בעלך במזל הטוב ביותר בעולם."
"בעלי סובל בגללי." אני לא מתכוונת להישמע מרירה, אך קולי מסגיר אותי.
"ואני לא מתחרט על זה לשנייה." אברטו-אלנזו מרצין.
עד כמה שדבריו מתוקים, אני לא מאמינה לו. "איך אתה מסוגל להגיד את זה?"
הוא משתתק לכמה רגעים, הרהור מקמט את מצחו, עד שלבסוף משיב, "הפצעים יגלידו, הצלקות ידהו, אבל החיים איתך ימשכו לנצח."
אלא אם תמות לפניי. אני שונאת את זה שזו המחשבה שקופצת לראשי למשמע דבריו, אך לא יכולה לשלוט בכך. אף על פי שהוא בהכרה ומדבר איתי, הוא לא נראה טוב. אני מצמידה את ידי למצחו ולבי שוקע כשאני מבינה שחששותיי מוצדקים – הוא בוער מחום. "אנחנו צריכים לצאת לדרך."
פניו מתעוותים לשבריר שנייה לפני שהם נרפים. "איפה אנחנו עכשיו?"
אם רק היה לי מושג...
"ביער," אני משיבה בלקוניות.
"קיארה נתנה לך את המפה?" אני אפילו לא מופתעת מכך שהוא יודע. אני מהנהנת ומצמידה את ידי לבטני, שם היא נחה בבטחה. "אבל אתמול, כשברחנו, נתתי לסוסים להוביל את הדרך. אני לא יודעת איפה אנחנו עכשיו." אני מודה.
"מתחת למושב הרכב יש מצפן."
"אני לא יודעת איך לקרוא מצפן." דבריי מעלים גיחוך על שפתיו הסדוקות.
"אז הגיע הזמן ללמוד," הוא מנסה להושיט לי את ידו, ואני ממש רואה את שריריו מתכווצים כשהכאב מכה בו. עיניו נעצמות לרגע, גופו עולה ויורד בעודו מתנשף בכבדות, ואני מתה עשרות מיתות קטנות עד שעפעפיו מרפרפים והוא שב להביט בי.
אני מצמידה את כף ידי ללחיו ומנסה לנער מראשי את המחשבות שמעודדות את חרדתי. לא משנה כמה הוא ידבר ויעמיד פנים שהוא בסדר, אני יודעת שאברטו-אלנזו סובל, וכל עוד אנחנו בדרכים אין לי דרך לטפל בו. אין זמן לבזבז על דאגות, לא עכשיו.
אני רוכנת קדימה עד ששפתיי נוגעות במצחו, מתעלמת מהכאב הכמעט משתק שמכה בגופי, ומלטפת קווצת שיער לחה מפניו. "נסה לנוח, כשתתעורר נהיה כבר בבית החדש שלנו."
---
אני לא מאמינה שהצלחתי.
אני יושבת על מושב הרכב, ממצמצת לנוכח השמש השוקעת מאחורי בית הלבנים הקטן העומד מולי, ולראשונה מזה שעות, חיוך אמיתי מותח את פניי. שריריי מאובנים משעות של רכיבה, בטני כבר מזמן וויתרה על התקווה שאכניס לתוכה מזון וגרוני כה יבש שכל שאיפה מכאיבה לי, אך דבר מכך לא משנה לי – עשיתי את זה.
הצלחתי לקרוא את המפה, למדתי להיעזר במצפן ומצאתי את ביתה של קיארה.
אני צריכה להכניס את אברטו-אלנזו פנימה, אך רק המחשבה על תזוזה גורמת לשריריי להתאבן יותר, אם זה אפשרי. עדיין אוחזת במושכות, אני מגלגלת את כתפיי ונהמה חרישית נפלטת מפי. גופי מתנועע מצד לצד, נוקשה בהתחלה אך מתרכך עם כל תנועה, עד שהכאב פוחת מספיק כדי שאחליק אל הקרקע.
ברגליים רועדות ועם יד אחת על דופן הכרכרה לתמיכה, אני עושה את דרכי לדלת הכרכרה ופותחת אותה. קרני השמש האחרונות הזולגות מהחלון שמול מלטפות את דמותו של אברטו-אלנזו, אשר פניו אינם פונים אליי, ואני מושכת את עצמי פנימה.
"הגענו." הכרזתי נענית בדממה. במאמץ מסוים, אני כורעת על ברכיי לידו ולוחצת מעט את זרועו. "אברטו-אלנזו?"
כלום.
לא. אני צובטת את עורו בכל כוחי עד שהוא מגיב, ורק אז משחררת. "אברטו-אלנזו, הגענו."
הוא נאנק בשקט ומסובב אליי את פניו. "ובגלל זה החלטת להכאיב לי?"
"לא הגבת."
הוא מתאמץ לרכך את הבעת פניו, כנראה כדי שלא אראה כמה הוא סובל. "רק ישנתי, אני בסדר."
אני לא מאמינה למילה אחת שיוצאת מפיו, אך לא מוצאת טעם בוויכוחים. "אתה חושב שתצליח לעמוד? אעזור לך להיכנס לבית, אך אני לא יכולה להוציא אותך מהכרכרה לבד."
"כן." תשובתו מגיעה ללא היסוס. אני זוחלת לאחור, מפנה לו מקום לתזוזה, וצופה בו חושק את שיניו בעודו מנסה להתרומם. בחילה עולה בי למראה הייסורים החרוטים בפניו, אך כשאני מושיטה את ידי לעזור לו, הוא מניד בראשו. מבטו הוא תערובת של התרסה ותופת, ואף על פי שהורג אותי לראות אותו נאבק כך, אני מחזירה את ידי לצד גופי ומחכה שהוא יתרומם בעצמו.
כמה דקות לאחר מכן, שנינו עומדים מחוץ לכרכרה. אברטו-אלנזו מתנשף בכבדות, כאילו רץ כל היום, ועיניו מתגלגלות לאחור כשאני כורכת את גבי סביב גבו התחתון כדי לעזור לו.
אנחנו מדדים יחד אל הדלת, הנמצאת במרחק של כמה מטרים בודדים, במשך כמעט עשר דקות עד שאנחנו עומדים מולה.
אני שולפת את המפתח התלוי על חגורתי, מכניסה אותו לחור המנעול ומסובבת. הדלת נפתחת בחריקה רמה, ועיניי משוטטות על פני החלל; סלון ומטבח קטנים, אשר החציצה היחידה ביניהם היא ספה כהה ארוכה. ספה נוספת, זהה לשנייה בכל מלבד הגודל, עומדת באלכסון אליה, ושולחן קפה קטן שעליו עששית מפריד ביניהן. אח מוטמעת בקיר שמולנו, ולרגע עולה בי חיזיון קטן של אברטו-אלנזו ושלי יושבים מולה בחורף, מתחממים יחד מול האש, שלווים ומאושרים.
אני מתנערת ממנו בדיוק בזמן כדי להיטיב את אחיזתי באברטו-אלנזו, שכוחו הולך ואוזל לו, ועוזרת לו להגיע אל הספה. הוא צונח קדימה באנחה קלה וגופו שוקע מעט בריפוד. הפיתוי לקרוס על הספה השנייה, גם אם רק לכמה דקות, גובר עליי ובאנחת הקלה אני צונחת על הריפוד הרך. "שלוש דקות." אני אומרת לעצמי, עוצמת את עיניי ומכסה את פניי בכפות ידיי.
אני צריכה להתיר את הסוסים, להכניס את השקים, לשאוב מים מהבאר שראיתי ליד הבית, לחטא את הפצעים של אברטו-אלנזו ולנקות את השפשופים שעל מפרקי ידיי לפני שאוכל לנוח באמת, ורק המחשבה על כל המטלות האלו גורמת לי לשקוע בספה יותר. היא נוחה, נוחה מדי, ומלבד נשימותיו הכבדות של אברטו-אלנזו הבית שקט לחלוטין... יהיה כל כך קל לתת לשינה להשתלט... אבל לא. אני צריכה לקום, וצריכה לעשות את זה עכשיו לפני שאירדם.
אני מושכת את עצמי לעמידה, נאנקת כששריריי מתכווצים במחאה, ומעסה את גבי בעודי ניגשת אל המטבח.
ארונות עץ צמודים לקיר, מרחפים מעל משטח עבודה מעץ כהה יותר, אשר עומד גם הוא על ארונות.
למרות הקושי שבכיפוף הגב, אני בוחרת לחטט קודם בארונות התחתונים ומוצאת שם שני דליי עץ, גיגית מפח ושתי מגירות, אחת מלאה בכלי כסף והשנייה בערכת תפירה וקופסת גפרורים. אני שולפת את הגפרורים ואת דליי העץ ופונה לחטט בארונות העליונים. בארון הראשון אני מוצאת צלחות, בשני כוסות ובשלישי אוצר; על שני מדפים, מסודרות כמו חיילים, ניצבות צנצנות שקופות. בתוך כל אחת מהן אבקה שונה, ועל כל אחת תווית נושאת שם. אני מזהה כמה מהשמות, כגון אבקת ציפורן, אבגר ולענה מצויה, אך זה לא ממש משנה, מפני שלצד הפנימי של דלת הארון דבוקה מגילת קלף ארוכה המפרטת על תכולת כל צנצנת ושימושיה.
אני סורקת את הרשימה ובעוד שחלק קטן ממני תוהה מדוע קיארה זקוקה לכל כך הרבה צמחי מרפא ואיך היא יודעת את השימוש המדויק של כל אחד מהם, חלק גדול יותר פשוט מודה על כך שעתה יש לי איך לטפל באברטו-אלנזו.
אני סוגרת את הארון, מרימה את הדליים מהרצפה ואת הגפרורים מהדלפק וחוזרת לסלון כדי להדליק את העששית. אור להבות רך פושט בסלון וכשאני מביטה באברטו-אלנזו, קבס עולה בגרוני. עד לרגע זה לא ראיתי את גבו בבהירות, והמראה מעורר חלחלה. פיסות עור מרוטשות מתנדנדות מעל פצעים החתומים בדם קרוש. אני מתפללת שזה אחד המקרים שבהם המצב נראה הרבה יותר גרוע ממה שהוא באמת, אך יש לי הרגשה שזה לא נכון.
כמה מהחתכים נראים עמוקים מספיק בשביל להזדקק לתפרים, אך עתה מאוחר מדי לנסות. אצטרך פשוט לנקות אותם כמה שיותר ולהתפלל לאלים שיהיה בזה די.
אני מצמידה את ידי אל מצחו ומעוותת את פניי בתסכול כשאני מבינה שחומו עלה. הוא צריך רטיות קרות ומים; מלבד הסכנה בזיהום, הוא בסכנה רצינית של התייבשות.
אני מעבירה את אצבעותיי על הזיפים שצמחו על לחייו ונאנחת. לילה ארוך עומד בפנינו.
---
לילה ארוך הופך ליום, יום הופך ליומיים, ורק ביום השלישי חומו של אברטו-אלנזו סוף סוף צונח ואני זוכה לאיזושהי מנוחה. במשך שלושת הימים האחרונים כל שעשיתי היה לדאוג לחטא את פצעיו של אברטו-אלנזו, למרוח עליהם תמצית אזוביון ולתת לו תרזה מהולה במים להורדת החום. המשימה האחרונה הייתה קשה במיוחד, היות והוא לא היה מספיק זמן בהכרה כדי לבלוע ללא עזרה.
כשאני מתעוררת בבוקר הרביעי, הדבר הראשון שמכה בי הוא השקט. במשך שלושת הימים האחרונים נשימותיו השורקניות של אברטו-אלנזו ליוו את ימיי ואת לילותיי, ועתה... כלום.
אני מזנקת מהספה, פעימות לבי כה חזקות שאני חשה בהן בגרוני, מצמידה את כף ידי לפניו של אברטו-אלנזו וכמעט בוכה כשאוויר חמים מלטף את עורי. נמאס לי מהחרדה הזו, מהסיוטים הפוקדים אותי כל לילה. אני רוצה שהוא יתעורר כבר; הדממה כבדה מדי, ושפיותי עומדת בסכנה.
"מנסה להרוג אותי בשנתי?" קול צרוד מקפיץ אותי ממחשבותיי. עיניי מזנקות לעיניו של אברטו-אלנזו, שעדיין עצומות, ואני מרחק של שניות מבכי לפני שעפעפיו מרפרפים והעיניים שלא ראיתי כבר שלושה ימים נפקחות כדי להביט בי. "כי אם כן, אני ממליץ לך לנסות להשתמש בכרית." קולו מעומעם תחת אצבעותיי. "האחיזה שלך לא חזקה במיוחד."
"אתה ער." אני מושכת אליי את ידי, מביטה בו בהלם בשעה שהוא משתמש בידיו כדי לדחוף את עצמו לישיבה. פניו מתעוותים בכאב, אך לאחר כמה שניות ההבעה חולפת והוא מפהק. "כן," חיוך מקניט עולה על פניו. "ראית אותי ער אינספור פעמים, ובכל זאת מפתיע אותך שאני מסוגל להישאר עם עיניים פקוחות?"
בכל יום אחר, ההערה הזו הייתה מזכה אותו בגלגול עיניים ואולי חבטה בכתף, אך הפעם אני כל כך מאושרת לראותו בהכרה, שכל שיוצא מפי הוא מעין ערבוב של יבבה וצחוק. למשמע הצליל המוזר, מצחו של אברטו-אלנזו מתקמט. "כמה זמן ישנתי?"
"היית מחוסר הכרה במשך שלושה ימים," אני מצליחה להתנער מספיק כדי לענות. "איך אתה מרגיש?"
הבעתו משתנה לרגע, הלם שולט בפניו, לפני שהוא משתלט על עצמו. "בסדר." כמובן, למה ציפיתי שהוא יגיד משהו אחר?
אני נאנחת, עדיין מרגישה שאני הוזה, והוא שולח את ידו ומושך את ידי אליו. "אני צריכה למרוח סימפיטיון על הגב שלך."
"אני באמת בסדר." הוא מתעלם מניסיוני לחמוק ממנו. ידו הפנויה נשלחת לחפון את פניי ועיניו קודחות לתוכי. "ואת?"
אני בולעת את הגוש שנתקע בגרוני, העשוי מכל המרירות, החרדה והבדידות שעטפו אותי בימים האחרונים. "אני בסדר."
"את משקרת."
"אתה הוזה."
"כבר לא," הוא מניד בראשו בתקיפות, ואז מרכך את קולו. "דברי איתי."
אני נאנחת שוב, מפני שידוע לי שאם לא אדבר, הוא לא יניח לי לטפל בו. "היה לך חום גבוה." אני מנסה לשמור על קול יציב, אך מצליחה לשמוע את הרעד שבו. "עשיתי כל מה שאני יכולה כדי להוריד אותו, אבל עד אתמול כלום לא עבד." דמעה חומקת מעיניי, ושפתיי רועדות בעודי מבטאת את בקול את החשש שבימים האחרונים חפר בתוכי, "חשבתי שאתה עומד למות."
"אחרי כל מה שעברנו בשביל הזכות לחיות יחד, חשבת שאתן למוות להפריד בינינו?" הוא לא נשמע כועס, אך בעיניו יש ניצוץ שאני לא מצליחה לזהות.
"אדם לא יכול לקבוע מתי מגיעה שעתו למות."
"לאדם שנלחם בתופת יש איזושהי אמרה בעניין," שפתיו מתעקלות בחיוך רך. "ואני אומר שלי ולך יש עוד עשרות שנים לפנינו, לפני שנצטרך לחשוב שוב על המוות."
אלים, אני מקווה שהוא צודק. אני מהנהנת, שואפת ונושפת אוויר, וחשה איך הקלה מתוקה מתגלגלת בוורידיי. הוא מצמיד את מצחו למצחי, והבל פיו החמים מרחף על שפתיי כשהוא שואל, "בסדר?"
"בסדר." אני לא מתאפקת ורוכנת מעט, מספיק כדי להעניק לו נשיקה קצרה. שפתיו סדוקות, נשימתו מריחה כמו התרופה שבדרך-לא-דרך הצלחתי למזוג לפיו בימים האחרונים, אך דבר מזה לא משנה לי; הוא חי, הוא בהכרה... כל השאר לא רלוונטי.
-
שעות לאחר מכן, הרבה לאחר שהלילה יורד, אברטו-אלנזו ואני שוכבים יחד במיטתה של קיארה, מכוסים בשמיכה עד הצוואר, והמחשבה שאף על פי שאנחנו נשואים כבר כמעט שבוע זו הפעם הראשונה שבה אנחנו חולקים מיטה מעלה גיחוך על פניי.
אצבעותיו של אברטו-אלנזו מלטפות את לחיי, מחליקות על קימור שפתיי, ותהייה מצמצמת את עיניו. "מה משעשע כל כך?"
"כלום." אני מכסה את ידו בידי. "סתם. מחשבות." אני מחליפה נושא לפני שהוא ישאל שוב. "מה נעשה אחרי שתתאושש?"
"מה נעשה אחרי שאתאושש?" הוא חוזר אחריי כהד.
"אנחנו לא יכולים להישאר כאן לנצח." עד כמה שזה יכול להיות נחמד, קיארה לא העניקה לנו את הבית במתנה, רק נתנה לנו מקום להסתתר בו עד שהזעם יחלוף. "אנחנו צריכים לחשוב מה הלאה."
"ואנחנו צריכים לחשוב על זה עכשיו?" שואל הגבר הנוירוטי שדאג לסדר את פרטי המעצר שלנו, את המשפט ואת העונש שנקבל. אני מצחקקת.
"אולי לא עכשיו, אבל בקרוב." אני נושקת לשורש כף ידו. "אין לנו כלום."
"אין לנו בית, רכוש ועתיד ברור, אבל יש לנו אחד את השני." הוא מושך אליו את ידי ושפתיו מלטפות את מפרקי אצבעותיי. "זה מספיק בשבילי."
ובאותו רגע, כשאנחנו שוכבים יחדיו בבית לא שלנו, על מיטה לא שלנו, ומביטה בפנים שרק אתמול בלילה עדיין התעוותו בכאב, אני מבינה שהוא צודק; שנינו יחד, בריאים ושלמים – או לפחות בדרך, וזה הרבה יותר ממספיק.