תחת עץ התפוח

פרק 14

    "אני לא מבינה מדוע איננו יכולים ללוות אתכם." אמי רוטנת מאחורי, בפעם העשרים. אני חשה באצבעותיה המחוספסות מרפרפות על גבי; מסיטות את שיערי מצד אחד למשנהו, מעסות את כתפיי מעט ומתירות את קשרי המחוך שלי רק כדי להדק אותו מחדש, אף על פי שהוא מהודק מספיק כדי לגרום לי להיזהר עם נשימותיי.
אני מגייסת את כל כוח הרצון שלי כדי לא לגלגל את עיניי, מזכירה לעצמי שהשאלה הזו מחפה על דאגה גדולה בהרבה, ומסתובבת אליה לפני שתהדק את המחוך עד כדי כך שיגרם נזק לאיבריי הפנימיים.
"אין טעם שאבא ואת תסתכנו לשווא," אני אומרת, ולפני שהיא מספיקה להגיב אני מוסיפה, "אברטו-אלנזו ואני עוברים על החוק. קיארה מסתכנת בשבילנו, אני לא מוכנה שגם אתם תעשו את זה."
"אנחנו ההורים שלך," עלבון מעיב על פניה.
"ובגלל זה אני רוצה שתישארו בבית, במקום מוגן." הניסיון שלי לפייס אותה לא צולח, אז אני שולפת את התותחים הכבדים, "מתישהו, אברטו-אלנזו ואני ניתפס. יתחילו לחקור את הסביבה שלנו – את, אבא, המשפחה של אברטו-אלנזו. ככל שתדעי פחות, כך תמסרי פחות מידע."
"לא משנה כמה נדע, אבא שלך ואני לעולם לא נגיד משהו שיסבך אותך בצרות." לא חמקה מעיניי העובדה שהיא אמרה "אותך" ולא "אתכם", אך אני מתעלמת ומרככת את קולי.
"את לא יכולה לדעת מה יעשו כדי לגרום לך לדבר."
בעיניה בוער הצורך להתווכח, אך לשם שינוי היא סוכרת את פיה ומהנהנת. ידה נשלחת אל פניי, מסדרת קווצת שיער שחמקה מהתסרוקת שעליה עמלה בחצי השעה האחרונה, ומבטה נמלא רוך. "מה?"
"שום דבר," קולה חנוק לפתע. "את פשוט... פשוט יפהפייה."
לחיי מוצפות חום וחיוך נבוך מעקל את שפתיי. "את עומדת לבכות?" אני מקניטה אותה.
היא מנידה בראשה לשלילה, אף על פי שעיניה נראות רטובות באופן מחשיד. "בלי דמעות, אני מבטיחה." היא חופנת את פניי בידה ומביטה בי בהשתאות. "מתי הספקת לגדול כל כך?"
"אני בדיוק אותה בחורה שהייתי אתמול."
"ובקרוב לא תהיי," היא מזכירה לי, ובטני נמלאת קשרים. "כשתצאי מפה תהיי אדרינה הורנסי, כשתחזרי – אדרינה קאמיצ'י. את מוכנה לזה?"
נדמה לי, או שיש בקולה מעט טינה?
"אני אוהבת אותו."
"והוא אותך," היא מודה. "זו הסיבה היחידה לכך שאביך ואני מסכימים לשחרר אותך."
אני לא מגיבה לזה. יחסם של הוריי כלפי אברטו-אלנזו השתפר בתקופה האחרונה, אך הייתי בטוחה שהם היו מעדיפים שנתרחק. לא היה לי מושג שאני כל כך זקוקה לאישור שלהם עד עכשיו, שהוא ניתן לי.
שתיקה מהורהרת מתפרשת סביבנו, עד שלבסוף אמא מפרה אותה. "איבדתי את אמא שלי כשהייתי קטנה," היא מכחכחת בגרונה ומתרחקת ממני. "כמה חודשים לאחר שנולדתי, היא הסתלקה. אבי סירב לדבר עליה, להכיר בכך שאי פעם היא הייתה קיימת." גיחוך מריר נפלט מפיה. "כשגיליתי שאני בהיריון, נשבעתי שאהיה אמא טובה יותר משהיא הייתה."
"לא הבטחה שקשה לממש."
הערתי מחלצת ממנה חיוך. "לא, בכלל לא." היא מתקרבת אליי שוב, לופתת את ידיי בעוצמה כזו שאני מרגישה את זרימת הדם אליהן נעצרת. "הפעם הראשונה שבה תהיתי איך היא הייתה מסוגלת לעזוב אותנו הייתה כשנולדת והחזקתי אותך בזרועותיי. היית כל כך קטנה, כל כך חסרת ישע, שלא חשבתי שאי פעם אצליח לשחרר אותך."
עתה אני מבינה לאן היא חותרת. "אמא..."
"את אישה בוגרת, כמעט נשואה, ואני עדיין לא חושבת שאני יכולה לשחרר אותך." דמעה שקופה, קטנה, זולגת מזווית עינה, ואני מושכת אותה אליי לפני שדמעותיה יפעילו את דמעותיי. זרועותיה החזקות מחבקות אותי בעוצמה, וגרוני נחנק כשאני מבינה שבקרוב לא אוכל להתנחם יותר בחיבוק הזה.
"אנחנו עדיין לא עוזבים," התזכורת הזו היא בשבילי כפי שהיא בשבילה. "ייקח לאנשים זמן לגלות שנישאנו, נישאר כאן כמה שנוכל."
"ואחר כך?"
אינני משיבה על זה. אברטו-אלנזו ואני לא חשבנו כל כך רחוק, ואני לא חושבת שזה רעיון טוב לתת לאמא שלי לדעת את זה. במיוחד עכשיו, לאחר שהיא התוודתה בפניי כמה קשה לה לשחרר אותי.
"את לא יכולה להגיד." היא מושכת את עצמה לאחור, ואני מגלה שקשה לי לשחרר אותה. אצבעותיה נשלחות לפניי, מלטפות את לחיי ומוחות דמעות שלא שמתי לב שהזלתי, וחיוך מקניט עולה על פניה. "אסור לכלה לבכות ביום חתונתה."
"רק מאושר."
"רק מאושר." היא מאשרת ולוקחת צעד נוסף לאחור, סורקת אותי מכפות רגליי ועד קודקודי. "אני חושבת שאת מוכנה."
אני פונה להביט במראה ומחליקה קפל כמעט בלתי נראה בחצאית שמלתי. העלמה המשתקפת אליי מוכרת, אך יש בה משהו שונה. בוגר. שמלה תכלכלה קצרת שרוולים עוטפת את גופי, חצאיתה נשפכת אל הרצפה בקו ישר, ואת המחוך מעטרים חרוזים כסופים הגורמים לו לנצנץ לאור הנרות שבחדרי. שיערי חצי אסוף, גולש על גבי, ופרחים קטנטנים שזורים בו. אני נראית כאילו אני עתידה להשתתף באירוע, אך לא בחתונה – לפחות לא בחתונה שלי.
כשהייתי קטנה חשבתי שאצעד במשכן האלים, לבושה בלבן, לעבר גבר שהאלים יאשרו בשבילי. הוריי היו אמורים להיות שם, לצדי, והעתיד היה אמור להיות ברור.
כשהכרתי את אברטו-אלנזו לא וויתרתי על החלום הזה, פשוט החלפתי אותו באחר. אני מניחה שצבע השמלה לא משנה, גם לא המקום או האורחים, אלא האדם שיחכה לי בקצה.
אני מסבה את מבטי אל אמי, מחייכת, ומהנהנת. "מוכנה לחלוטין."
---
איפה הוא?
לפני שלוש שעות אברטו-אלנזו יצא לבדוק את קרחת היער שבה קבענו להיפגש עם קיארה. לפי דבריה, המקום נמצא במרחק של עשרים דקות רכיבה מהאחוזה, כך שאין זה הגיוני שהוא מתעכב כל כך.
"אתה רואה משהו?" אני שואלת את אבי, שעומד לצד החלון, ומשתדלת להרגיע את הפאניקה הגואה בגופי כשהוא מניד בראשו לשלילה. אמי, היושבת לצדי על הספה, מלטפת את ידי בהרגעה, אך אני רואה את הלחץ בעיניה. גם היא חושבת שקרה משהו רע.
"את חושבת שתפסו אותו?" השאלה חומקת מפי לפני שאני מספיקה לעצור בעדה. הדבר האחרון שאני רוצה זה להדאיג את הוריי, אך מחשבותיי אינן נותנות לי מנוח.
לרווחתי, אמא מנידה בראשה ולוחצת את ידי. "גם אם כן, לא יכולים לעשות לו כלום. הוא רק מסתובב בחוץ, אין חוק נגד זה."
דבריה מרגיעים אותי מעט, אך אני לא מצליחה להתנער מהתחושה שהופכת לי את הבטן. "הוא היה אמור לחזור עד עכשיו."
"תני לו עוד כמה דקות."
"ואז?"
"אבא שלך ילך לחפש אותו," היא מעיפה מבט מהיר לאבי, כאילו מזהירה אותו שלא להתווכח, אך הוא אפילו אינו מביט בה.
"אני לא חושב שיהיה בכך צורך," הוא מעיר, ולמשמע המילים הבאות שיוצאות מפיו, הקלה פושטת בגופי וגורמת לידיי לרעוד. "הוא פה."
"אתה בטוח ש-שזה הוא?"
הוא מסתובב אליי, ואף על פי שיש נוקשות מסוימת בהבעתו, הוא משתדל לחייך. "זה הוא."
אני נושפת את כל האוויר שהחזקתי, חשה את המתח אוזל מכתפיי. אמא נועצת בי את מרפקה בעדינות, מחייכת אליי בהקנטה אף על פי שבחיוכה יש שמץ של עצב.
"אמרתי לך."
אני מגלגלת את עיניי, כל כך מלאת הקלה שאין בי אפילו רצון להגיב, וקמה אל הדלת לפני שאברטו-אלנזו מספיק לדפוק. כשאני פותחת אותה, אני מגלה שהוא עומד עם ידו חצי מונפת באוויר. החיוך שפושט על פניו ברגע שעיניו נוחתות עליי גורם ללבי לדהור, והקשרים המתוחים שבתוך בטני מתרפים מעט.
"איפה היית?"
"את תראי." הוא מושיט לי את ידו ואני אוחזת בה ללא היסוס. "מוכנה ללכת?"
אני מסובבת את ראשי לאחור ועיניי נתקלות בהוריי, אשר עומדים שלובי זרועות ומשתדלים לשמור על הבעה אחידה. אמא מהנהנת בעידוד, אומרת לי ללא מילים שהיא משחררת, ואני מסתובבת לאברטו-אלנזו ומהנהנת. "קדימה."
---
כשאנחנו מגיעים אל היער, אברטו-אלנזו עוצר את סוסו ועוזר לי לרדת. אני מהדקת לגופי את השכמייה שאמי הכריחה אותי לעטות, מוודאת שאף טפח משמלתי לא נחשף, ונותנת לו להוביל אותי לעבר קרחת היער.
מזל שהוא היה כאן כבר קודם, מפני שהחשכה השוררת ביער מקשה מאוד על הניווט בתוכו. אומנם העצים אינם צפופים במיוחד, וקרני ירח אכן מצליחות לחדור מבעד לענפיהם, אך בכל זאת נדרש מאמץ מסוים לראות את הדרך.
הוא מוביל אותי במשך כמעט חמש דקות לפני שהוא נעצר ומסתובב אליי. "אני צריך שתעשי לי טובה."
אני מסכימה מבלי להסס, ואברטו-אלנזו מעניק לי בתגובה חצי חיוך. "חכי כאן במשך שתי דקות, ואז המשיכי ללכת ישר." הוא מסובב אליי חצי גב, מצביע על נקודה רחוקה מאיתנו ושואל, "את רואה את האור?"
אני רואה... משהו. נקודות זעירות. לא הייתי מבחינה בהן אם הוא לא היה אומר לי. "כן."
"שם יערך הטקס." צמרמורת חולפת בגופי, ואף על פי שמזג האוויר נעים, אני מהדקת אליי את שכמייתי.
"הסיבה שאתה רוצה שאשאר מאחור במשך שתי דקות קשורה לכך שנעלמת למשך שלוש שעות?" אני משלבת את ידיי על חזי, ואברטו-אלנזו מהנהן.
אם כל אדם אחר היה אומר לי להישאר ביער לבד לאחר החשכה, הייתי מסתובבת והולכת. אך זה אברטו-אלנזו; הוא דואג לשלומי הרבה יותר משאני דואגת. "בסדר."
אני צופה בגבו המתרחק עד אשר דמותו נעלמת מן העין, ורק אז מתחילה לצעוד. ככל שאני מתקרבת אל נקודות האור, כך הן מתחדדות והדרך שלפניי נעשית ברורה. קשרים של מתח נערמים אחד על השני בבטני התחתונה, מתודלקים בכל המחשבות והחששות שהשתדלתי כל כך להדחיק במהלך היום, אך כשאני מגיעה אל קרחת היער, הכל פוסק ותדהמה פושטת בגופי.
הגעתי אל השמש.
או, לפחות, זו ההרגשה.
אני מטה את ראשי לאחור, מסתובבת באיטיות, סופגת לתוכי את המראה המהמם, ועיניי נעשות מעט לחות. את ענפי העצים המקיפים את קרחת היער מקשטות אינספור עששיות בגדלים שונים. בכל פעם שהרוח נושבת, אלומות האור שלהן מפזזות ומעניקות לנוף מראה כמעט חלומי.
על הקרקע, מסודרים בצורת שביל, פרושים אלפי פרחים לבנים ושם, בקצה, עומד אברטו-אלנזו ומביט בי בעיניים נוצצות.
מאחוריו כורעת קיארה על הקרקע, שכמייתה מכסה את גופה כליל, אך אני לא מתייחסת אליה; זה הרגע שלנו, ושלנו בלבד.
בידיים רועדות אני אוחזת בשרוכי שכמייתי ופורמת אותם; הבד הרך גולש מגופי ונקווה לשלולית ליד רגליי. עיניי נעוצות בו במשך כמה שניות לפני שאני מצליחה לאזור אומץ ולהביט באברטו-אלנזו, וכשאני עושה זאת – העולם מתפוגג.
הבעתו, תמהיל של רוך, הערצה ותדהמה, גוזלת את האוויר מריאותיי, וכשאני פוסעת לעברו, אני נאלצת להזכיר לעצמי לשאוף ולנשוף מדי כמה שניות. הוא פוגש אותי בחצי הדרך, ידו מושטת לפניו, ומבלי לחשוב על זה אני אוחזת בה ונותנת לו למשוך אותי אליו.
"עוצרת נשימה..." הוא ממלמל, צל של חיוך מרחף על שפתיו, ולחיי מתלקחות. "אין בר מזל ממני בעולם כולו."
הידיעה שהוא מרגיש כך למרות כל הקשיים שבהם נתקלנו עד עכשיו ולמרות כל הקשיים שבהם ניתקל בעתיד היא עולם ומלואו בשבילי.
לפני שאני מספיקה להשיב לו במילים דומות, קיארה מכחכחת בגרונה ולפתע שנינו נזכרים שאנחנו לא לבדנו עדיין.
"בואו," היא לא מנסה לזרז אותנו, אך יש בקולה דחיפות מסוימת. אברטו-אלנזו ואני ניגשים אליה, ומפני שאינה קמה, כורעים על ברכינו מולה, אך עם הפנים זה אל זה.
"לפני שנתחיל, אני מחויבת לשאול אתכם שאלה אחת – אתם בטוחים שזה מה שאתם רוצים?"
אני מהנהנת מבלי להסס, ואברטו-אלנזו עושה כמותי.
"טוב ויפה." היא מפשילה את ברדסה, משחררת את שיערה הכהה לחופשי, ועיניה הכהות מתרות בנו להקשיב. "מעתה ועד תום הטקס, עליכם לשמור על שקט מוחלט. איננו יודעים כיצד האלים יקבלו את הזיווג הזה, תנו לי לרכך אותם ובמקרה ותבינו משהו, אל תתערבו. מובן?"
במקרה ותבינו משהו? גבותיי מתלכדות בתהייה. צינה שאינה קשורה למזג האוויר מתפשטת בגופי, ואני מקווה שאברטו-אלנזו לא שם לב לרעד שתקף אותי. הוא מביט בי בדאגה, ואני מנידה בראשי קלות ומעלה על פניי חיוך שרק חלקו מאולץ. "מובן."
קיארה מטה את ראשה לאחור, עוצמת את עיניה ומניחה את כפות ידיה על לוח לבה. מילים לא מוכרות זורמות מפיה באיטיות, ובקולה הגרוני נשזר גוון של תחינה שגורם לעורי לסמור.
הטמפרטורה בקרחת היער צונחת ככל שהיא ממשיכה לדבר, אך אני לא חשה בקור. למעשה, חום פועם במרכז גופי ומתפשט עד לקצות אצבעותיי. עיניי ננעלות על עיניו של אברטו-אלנזו, ואותה תחושה מוכרת של בטן מתהפכת, לחיים מסמיקות ועור מעקצץ מתעוררת בי ומסיחה את דעתי מקיארה כמעט לחלוטין. כמעט, מפני שבאיזשהו שלב אני שומעת אותה אומרת את שמי ומכריחה אותי להביט בה, רק כדי לגלות שעיניה עדיין עצומות והיא אינה פונה אליי כלל. היא ממלמלת כמה מילים נוספות, ואז שמה של אמי, רובי, יוצא ממנה בגמגום. אור כחול חלש נדלק מאחוריה, מעניק לה הילה על-טבעית, ועם כל מילה נוספת שלה, הוא מתגבר עד שאינני מסוגלת להביט בה יותר.
ידיה נשלחות אל אברטו-אלנזו ואליי, לופתות אותנו באחיזת צבת, ומלמוליה הופכים יותר ויותר נרגשים. אלומת האור שראיתי סביבה מזדחלת במורד זרועותיה עד ששורשים עשויים אור נכרכים סביבנו וקיארה משחררת את ידינו.
עתה אלו רק אברטו-אלנזו, אני וישות שעד לרגע זה לא הייתי בטוחה במאה אחוזים שאני בכלל מאמינה בה.
בלתי אפשרי לתאר את מגעו של האור הטהור בעורי; התחושות שהוא מציף אינן תחושות פיזיות, אלא עמוקות. אני מרגישה אותו חודר לוורידי, מתפתל בגופי, מחפש אחר משהו חסר שם. לפי הבעתו של אברטו-אלנזו, נדמה שאותו דבר קורה גם לו.
אדרינה הורנסי. קול שבשום פנים ואופן אינו שייך לי מהדהד בראשי. אני בולעת את רוקי ומסבה מבט לקיארה. היא כבר לא מוקפת באור הכחול, כך שאני יכולה להביט בה; עורה חיוור ועיניה פעורות, לא סימנים מעודדים במיוחד. היא מהנהנת לעברי קלות, ואני מחזירה את מבטי לאברטו-אלנזו ומחכה.
כשאחיי ואני הענקנו את העולם הזה לבני מינך, ביקשנו שישמרו על סדר מסוים. נתנו לכם יד חופשית, אך הצבנו גבולות ברורים. היום את מבקשת לחצות את הגבולות האלה. האם את מוכנה להתמודד עם ההשלכות?
לפי הבעתו של אברטו-אלנזו, הוא לא שומע את מה שאני שומעת. אילו האזהרה הזו הייתה מגיעה לפני כמה שבועות, אולי תשובתי הייתה שונה, אך עתה אני אפילו לא מהססת. "כן."
גורלה של כל משפחה נתון בידיי, זוהי זכותי מלידה. אך גורלה של משפחתך עדיין לא נגלה אליי. אם תבחרי לקום וללכת, תוכלי לזכות בחיים שלווים.
לזכות בחיים שלווים אך לוותר על האדם שאני אוהבת. אני חושבת, מודעת לכך שמחשבותיי גלויות לבעל הקול. "לא אכפת לי."
אני לא זוכה לתגובה. מצחו של אברטו-אלנזו מתכווץ בשאלה אילמת, אך לפני שאני מגיבה, הבעה משונה עולה על פניו ואיכשהו, אני יודעת שבעל הקול עבר לדבר אליו.
"חיי שייכים לה." הוא אומר, ואבן קטנה נגולה מלבי. לא חשבתי שבעל הקול יצליח לשכנע אותו אחרת, אך בכל זאת ניקר בי קול קטנטן של ספק.
מבורכים תהיו.
הפעם הקול נשמע מחוץ לראשי, ואלומת האור הכרוכה סביב ידי חודרת אל מתחת לעור ומשתלבת בדמי. אני רואה אותה זורמת לכף ידי השמאלית, מתפצלת לכמה זרזיפים קטנים, עד שהיא מגיעה לקמיצתי ונכרכת סביבה כמו טבעת. לרגע אחד אני חשה חמימות בידי והאור מתגבר לכזה שאי אפשר להביט בו ישירות, ואז הוא נעלם ומותיר תחתיו עיטור שחור דמוי שורשים.
הטמפרטורה בקרחת היער מתחילה לעלות בהדרגה, מרמזת על כך ששוב נותרנו רק אנחנו, ולבי מאט את קצב פעימותיו.
אני מרימה את ידי אל פניי, בוחנת את הקעקוע החדש שלי, ומתמלאת שלווה.
"זהו?" קולו של אברטו-אלנזו שולף אותי מהטראנס, וקיארה, עדיין המומה, ממלמלת "כן" חלוש.
אני מביטה בו, והאושר הגלוי על פניו מעלה חיוך על שפתיי ודמעות בעיניי. מבלי להסיר ממני את עיניו, הוא לוקח את ידי השמאלית בשתי ידיו ושפתיו מרפרפות על קמיצתי. המחווה הזו, יותר מכל המילים בעולם, מביעה את מה שאני כבר יודעת; בשביל אנשים אחרים האותות שהאלים העניקו לנו הם עילה למוות. בשבילנו... בשבילנו הם חיים חדשים.
---
בבוקר המחרת אני מתעוררת מנקישה רכה על דלת חדרי. בימים רגילים, צליל עדין שכזה לא היה מצליח להעיר אותי, אך ההתרגשות מליל אמש עדיין משתוללת בגופי ועיניי נפקחות מיד. אני מתמתחת, מבליעה פיהוק, ומתיישבת. "כן?"
הדלת נפתחת מעט, מספיק כדי שגוף של אדם אחד יכנס, ואף על פי שאנחנו נשואים, ברגע שאברטו-אלנזו נכנס לחדרי אני מושכת את שמיכתי עד לסנטרי. התנועה לא חומקת מעיניו, וצחוקו מדבק.
"בוקר טוב, אשתי היקרה." הוא מתיישב לצדי על מיטתי, ידו נשלחת לחפון את סנטרי ומבלי להשתהות הוא מצמיד נשיקה לשפתיי, אחת כזו שמכבדת את הבית שבו אנחנו נמצאים, אך גוזלת את האוויר מריאותיי. "ישנת טוב?"
מעורפלת, אני מלקקת את שפתי התחתונה ומהנהנת. "מעולה, בעלי היקר. ואתה?"
"אין לי תלונות," הוא חושב לרגע, ואז מוסיף, "טוב, מלבד אחת – הייתי שמח אילו הייתה ניתנת לי הזכות להתעורר לצד אשתי האהובה."
אתמול, כששבנו הביתה, עמדנו בסלון הבית במשך כמה רגעים וניסינו להחליט מה הלאה. רשמית, זוהי זכותנו לחלוק מיטה. אך כל עוד אנחנו בבית הוריי זה מרגיש לא בסדר. אברטו-אלנזו הציע להמשיך לישון על הספה, וכשראיתי שאמי לא פינתה את הכרית והשמיכה משם, הבנתי שהיא צפתה את זה.
"זו הדרך שלך לרמוז לי שהגיע הזמן לחפש בית משלנו?" אני מקניטה, והוא מהנהן.
"עד כמה שאני מעריך את האירוח של הורייך, אני חושב שכדאי שנמצא מקום משלנו, רחוק מפה, לפני שיגלו שאנחנו נשואים."
הוא צודק, אך דבריו עדיין צובטים.
"אולי לא נדבר על זה עכשיו?" אני מותחת את שפתיי בחיוך, מתקרבת אליו מעט וכורכת את ידיי סביב צווארו. ידיו מיד נכרכות סביבי, ואצבעותיו משרטטות עיגולים על גבי התחתון. "זהו הבוקר הראשון שלנו בתור זוג נשוי, אף אחד מלבדנו לא יודע על זה וכרגע, אף אחד לא רודף אחרינו. יהיה נורא מצדנו להעמיד פנים שאנחנו נשואים טריים רגילים?"
הבעתו מתרככת בשעה שהוא מצמיד נשיקה רכה למצחי. "לא, לא יהיה נורא." גוון שובבי עוטף את קולו כשהוא ממשיך, "אף על פי שאם היינו זוג נשוי רגיל, את הבוקר הזה לא היינו מבלים מחוץ לחדר, בארוחת בוקר עם ההורים שלך."
אני צובטת את אחורי צווארו, מצחקקת, וחשה בחום הזוחל במעלה צווארי. "אמא שלחה אותך להעיר אותי, אה?"
"היא הכינה ארוחה חגיגית לכבודנו."
צחקוק נוסף נפלט מפי לפני שאני מחליקה את ידיי מצווארו לזרועותיו ודוחפת אותו ממני. "רד למטבח, תגיד לה שארד בעוד כמה דקות."
הוא מהנהן, קם ממיטתי, ולאחר נשיקה נוספת, יוצא מחדרי ומותיר אותי לבד.
---
עשר דקות לאחר מכן, הוריי, אברטו-אלנזו ואני יושבים לצד שולחן האוכל ומדברים. אבי מתחקר אותנו לגבי העתיד, ואברטו-אלנזו ואני עושים עבודה טובה בלהדוף את שאלותיו. אמי, לעומתו, מביכה אותי עד אינסוף בדיבוריה על ילדים, נכדים והדרך הטובה ביותר להיקלט להיריון. הסיטואציה כל כך שגרתית, אך אני בכל זאת שוקלת לקום ולברוח לפני שהיא תתחיל להדגים את חלק מעצותיה בעזרת כלי המטבח.
כשנשמעות נשיקות על דלת הכניסה, אני מתנדבת לפתוח אותה והולכת ללא חשש. אני חושבת שזו מגי, אולי קיארה, אך דבר לא מכין אותי לכך שבשעה כל כך מוקדמת עומדים סגן השריף, סייגו-ברונו אולירי, ואנשיו בפתח ביתי ועל פניהם הבעות אטומות.
"אדרינה הורנסי," אף על פי שקולו של ברונו אדיש, עיניו נוצצות בזדון. תנועה נשמעת מכיוון פינת האוכל, ובתוך פחות מחמש שניות אברטו-אלנזו מתייצב לידי והוריי מאחוריו. אני לא מעזה להביט בהם, מפני שיש לי הרגשה לגבי סיבת ביקורו של סגן השריף, וזו לא הרגשה טובה. "את עצורה." שתי מילים הן כל מה שנדרש כדי לרוקן את הדם מפניי ולגרום לי לקוצר נשימה. אני בוהה קדימה, מנסה לעשות סדר במחשבותיי, וסייגו-ברונו ממשיך, "יש לך את הזכות להיפרד מבני משפחתך במשך דקה, לאחר מכן תצטרכי להתלוות אלינו. אם תבחרי לנקוט באלימות, קיבלנו אישור להפעיל כוח. מובן?"
זה לא קורה. לא עכשיו. לא ככה. רק לפני כמה דקות ביקשתי מאברטו-אלנזו להעמיד פנים שאנחנו זוג רגיל, ועכשיו זה?
לפני שאני מספיקה להגיב, אברטו-אלנזו צועד לפניי, מסתיר אותי מפניו, ומשלב את אצבעותינו מאחורי גבו. "אדרינה קאמיצ'י, למען האמת," הוא אומר בשלווה. "לא מוצא חן בעיניי שאתה מאיים על אשתי, אולירי."
לפני שהוא הכיר אותי, סביר להניח שהטון הזה שבו אברטו-אלנזו השתמש היה גורם לאנשים העומדים מולו להתקפל. הפעם, זה רק גורם לפניו של סגן השריף להאדים ולחיוך מבחיל לחצות אותן. "שמעתי על הכישוף שלה, אבל לא האמנתי..." הוא ממלמל ומסמן לאנשיו לפעול. מבלי לבזבז שנייה, שני גברים מניחים את ידיהם עליי, אוחזים בי באחיזת ברזל, בעוד ששניים אחרים מרסנים את אברטו-אלנזו. גבר שלישי ניגש אליי, קושר את ידיי בחבל מחוספס ששורט את עורי, וההנאה הסדיסטית שבעיניו גורמת לפי להתייבש.
"אברטו-אלנזו ואדרינה קאמיצ'י, שניכם עצורים. משפטכם יערך עם שקיעת החמה. אין לכם אישור לפנות לאיש, אין לכם אישור לבקש עזרה." דבריו האחרונים אינם חלק מהנאום הרגיל שלו, אני שומעת בקולו את ההתגרות. הוא חושב שהוא יצליח לדרדר את אברטו-אלנזו לאלימות, אך אני מכירה את בעלי טוב מזה. הוא מביט בו בקרירות כזו שהייתה גורמת לאדם פחות חדור שנאה ממנו לשקשק, ורק אומר, "אם שיערה מראשי תיפגע, נישואים נגד חוקי אנשי האלים יהיו העברה הקלה ביותר שביצעתי."
לרגע אחד, הבעתו של סייגו-ברונו מתערערת, אך כמעט מיד היא חוזרת לאטימות הרגילה. "קחו אותם."
שני הגברים האוחזים בזרועותיי גוררים אותי קדימה, ואני מסתכנת ושולחת מבט אחד מעבר לכתפי, אל הוריי ההמומים. אני נוצרת בראשי את התמונה הזו, של אבי חובק את אמי ומונע ממנה להשתלח באנשי השריף, ומתפללת שזו לא הפעם האחרונה שאראה אותם.