תחת עץ התפוח

פרק 7

"יוצאת לאנשהו?" קולה של אמי, המגיע מאחורי, מקפיא אותי במקום. השעה קרובה לחצות, הבית כולו חשוך והוריי אמורים להיות שקועים כבר בחלומם העשירי. אמורים.
אני מסתובבת באיטיות, מעלה על פניי הבעה אטומה, ובעזרת אור הירח החודר מבעד לחלונות, מצליחה לזהות את קווי המתאר של אמי. "מה את עושה ערה?"
היא מצחקקת ברוך ומתקדמת לעברי. "זה מה שאני אמורה לשאול." אצבעותיה מברישות בווצת שיער ממצחי. "לאן את הולכת, אדרינה?"
לשבריר שנייה אני שוקלת לספר לה את האמת, אך כמעט מיד מתעשתת ומנערת את המחשבה מראשי. אני לא יכולה לספר לה כלום, היא לא תבין. "להסתובב," אני מעניקה לה חיוך קטן, רק כדי להרגיע אותה. "החדר שלי מחניק, חשבתי שיהיה נחמד לשאוף קצת אוויר."
"החלון שלך לא נפתח?" היא זוקרת לעברי גבה, ואני כמעט מגלגלת את עיניי. היא יודעת. כמובן שהיא יודעת. נראה שלאמהות יש חוש כזה שאומר להן מה ילדם מתכנן עוד לפני שהוא עצמו חושב על כך.
"אני מעדיפה לשאוף אוויר בהליכה." אני משיבה בעוקצנות שגורמת לה לגחך לעברי.
"כמה פעמים יצאת לשאוף אוויר השבוע?"
"זה תלוי," אני מעמידה פני חושבת. "על כמה פעמים את יודעת?"
אמא נאנחת וידה נשמטת מפניי. "את בטוחה שזה חכם מצדך לצאת בשעה הזו?" עם אברטו-אלנזו. המילים לא נאמרות, אך אני שומעת אותן במוחי.
"אנחנו רק מדברים, אמא," אני מוותרת על העמדת הפנים, והמסכה הקלילה שאמי טרחה לעטות לאורך כל השיחה מחליקה וחושפת דאגה כנה.
"זה מסוכן."
אני מהנהנת, מפני שזה נכון, אך לא מתקפלת. "אנחנו יודעים להיזהר."
"ומה יקרה כשלא תדעו?" היא לא מוותרת. "את שוכחת מי את עם כל יום שעובר, אדרינה. את שוכחת מי הוא. לעולם לא יהיו לכם חיים ביחד, מתוקה, ואני מפחדת ממה שיקרה ביום שבו תבינו את זה."
עד כמה שאני שונאת להודות בכך, דבריה מצליחים לגעת בנקודה רגישה. מאז היום שבו הוא ביקש ממני לבטוח בו, אברטו-אלנזו ואני לא דיברנו על העתיד שוב. אנחנו נהנים ביחד מההווה, אך שנינו מזדקנים. הוא כבר בן עשרים ושבע, והסיבה היחידה לכך שעדיין אינו נשוי היא מפני שלא מזמן בוטלו אירוסיו לעלמה לייק. מה יקרה כשהוריו ימצאו בשבילו משפחה אחרת?
נראה שאמי קוראת את היסוסיי על פניי, מפני שהיא מלטפת את זרועי ברוך ואומרת, "הישארי בבית, אדרינה. לטובתך."
למשך שבריר שנייה אני שוקלת לעשות כדבריה, אך בעיניי רוחי עולה תמונה של אברטו-אלנזו מחכה לי במקום המפגש הקבוע שלנו, ואני מוצאת בתוכי את הכוח לסרב. "אהיה בסדר, אמא. אין סיבה לדאוג לי."
היא נאנחת, ידה מחליקה מזרועי, ועל פניה עולה הבעה של השלמה. "תשמרי על עצמך, מתוקה."
"לכי לישון, אמא." אני מדחיקה את המרירות שדבריה העלו בי, נושקת ללחייה ומסתובבת לצאת מהבית. "אחזור בקרוב."
---
הבעיה עם מקום המפגש של אברטו-אלנזו ושלי היא שהוא מאוד רחוק מהבית. עשרים דקות של הליכה בשדות המוארים אך ורק על ידי הירח והכוכבים, כשחיות פרא, חרקים והשמים הם החברה היחידה.
אני לא מפחדת ללכת לבד בלילה, מעולם לא פחדתי, אך הפעם הייתי שמחה לצעוד לצד מישהו. לאורך כל הדרך, אזהרותיה של אמי מתנגנות בראשי, וכמעט נגד רצוני, אני מתחילה לחשוב על תירוצים להתרחק מאברטו-אלנזו.
אילו היינו בני אדם רגילים, מאותו מעמד, הקשר בינינו היה הרבה יותר פשוט. היינו נפגשים מספר פעמים, מתארסים ומתחתנים כעבור כמה ימים. בימינו, אין זמן להתמהמהויות. אומנם אני עדיין נחשבת לצעירה, אך אני מכירה נשים בגילי שכבר הספיקו להקים משפחה ולמצוא עבודה קבועה.
עד כמה שאני שונאת להודות בכך, אף על פי שאברטו-אלנזו ביקש ממני לבטוח בו, אני חוששת. הוא כבר בן עשרים ושבע, לא עלם צעיר שיכול לעשות ככל העולה על רוחו. הסיבה היחידה לכך שהוריו לא דוחקים בו להתארס מחדש, היא מפני שחלפה תקופה קצרה מאז שביטל את אירוסיו לעלמה לייק, אך בקרוב הם יתחילו לחפש לו אישה חדשה, ומה יהיה עליי?
נמאס לי כבר לשחק בהלוואי, להתפלל לפתרון שלא יגיע, אך אני גם לא מסוגלת לוותר. לא עכשיו, לא כל עוד הוא נותן לי תקווה.
"עלמה צעירה הולכת לבדה בשדות." קולו של אברטו-אלנזו, אשר מגיע מלפניי, גורם לי לזנק במקומי. הייתי כה שקועה במחשבותיי שלא הבחנתי בו צועד לעברי. הוא ניגש אליי, זר קטן של עשב בר אחוז בידו, וכשאני לוקחת אותו, הוא תופס בידי ושפתיו מרפרפות על פרקי אצבעותיי ברכות. "רציתי להביא לך ורד, אך הייתה לי הרגשה שאת לא בחורה של ורדים."
זה נכון, אך אני בכל זאת בוחרת להקניט אותו. "לא מצאת ורדים, נכון?" חיוכו הנבוך מוכיח לי שצדקתי, וצחוק קטן מרעיד את גופי. "זה בסדר, זו לא העונה."
"כל עוד הצלחתי לגרום לך לחייך..." הוא ממלמל. "על מה הייתה ההבעה הזועפת הזו שם?"
דבריו מיד מחזירים את השיחה שניהלתי עם אמי לראשי, וכבדות אוחזת בי. אני באמת לא רוצה לדבר על זה, אך מפני שהוא העלה את הנושא... "מה אנחנו עושים?"
הוא ממצמץ, מבולבל. "יוצאים לחלוקה, לא?"
"לא עכשיו, בכללי," אני נאנחת. "מה אנחנו עושים, אברטו-אלנזו? לפני שיצאתי מהבית, אמא ואני ניהלנו שיחה עליך. עלינו. היא דואגת, ובכנות – גם אני."
בן רגע, הבעתו משתנה כליל. נואשות משתקפת אליי בעיניו, כשהוא עוצר וחופן את לחיי בידיו. "אני עושה את כל שביכולתי בשבילנו, אדרינה. אל תוותרי עדיין, אנחנו קרובים."
"קרובים למה?" עד כמה שמגעו מסיח דעת, אני לא מניחה למחשבותיי להתערפל. "אני בוטחת בך, אבל אני צריכה לדעת בנוגע למה. יש לפחות תריסר חוקים שאוסרים עלינו להיות ביחד, אין לנו מה לעשות נגדם."
זיק של ערמומיות מאיר את פניו. "החוקים יכולים להשתנות, אהובה."
זו הפעם הראשונה שבה הוא מכנה אותי כך, נדרש כל כוח הרצון שלי בכדי לא לתת לזה להסיח את דעתי. "לא ככה, לא בשבילנו."
"למה לא?" שפתיו מתעקלות וגברותיו מתקמרות לעברי. "כדי שיקרה משהו, לא משנה מה, דרוש רק אדם אחד נחוש בעל מטרה טובה."
"ולך יש מטרה טובה?" ספק מתגנב לקולי.
"איזו מטרה יכולה להיות טובה יותר, מלהינשא לאישה שאני אוהב?" מתח אוחז בגופו לרגע, ואני בולעת את רוקי כשהמילים שוקעות בתוכי. אני לא יודעת לאיזה חלק להתייחס קודם, הנישואים או האהבה, ולפני שאני מספיקה לחשוב על כך, אני מגמגמת, "מ-מה אתה עושה?"
למזלי, נראה שאברטו-אלנזו לא נפגע מחוסר התגובה שלי. "נפגש עם אנשים, בעיקר אנשים מהכנסייה."
"והם מקשיבים לך?" יסלחו לי האלים, אך שליחיהם על פני האדמה הם מהסוג הגרוע ביותר של האנשים. הם רואים בעצמם עליונים, מרשים לעצמם להתייחס לכולם – אפילו לאצילים – כאילו איננו יותר מגרגר אבק על השכמייה שלהם.
"כסף יכול לגרום לאדם החירש בעולם להקשיב," הוא משיב, ועל פניו עולה הבעה רכה. "אני יודע שאין לי זכות לבקש זאת, אך אל תתייאשי עדיין. תני לי כמה ימים, אני אצליח לגרום להם לראות את הצד שלנו."
"ואם תצליח לשנות את החוק?" אני אוזרת אומץ ושואלת. "מה אז?"
הוא מגחך, ואצבעותיו משחקות בקמיצתי. "אז אוכל סוף-סוף להפוך אותך לשלי."
---
השעה הרבה לאחר חצות כשאברטו-אלנזו ואני עושים את דרכנו אל השכונה האחרונה שברשימת החלוקה. מודרך על ידי אורם של הירח והכוכבים, אברטו-אלנזו מוביל את הסוסים בין בתים מתפרקים וחנויות סגורות.
גניבות הן עניין שבשגרה בחלק הזה של העיירה, אז אני לא מופתעת כשמדי פעם עיניי נתקלות בגבר חמוש שיושב בפתחה של איזו חנות ובוחן אותנו בחשד.
אנחנו מצליחים להגיע לנקודת החלוקה האחרונה ללא תקלות, ולאחר שאני יורדת מהכרכרה, אני מבחינה בגוש סמרטוטים זרוק על הרצפה, במקום שבו בדרך כלל מחכה לנו התמורה למזון שאנו מביאים. בזמן שאברטו-אלנזו פורק את הכרכרה, אני ניגשת לבחון את הגוש הזה, ומופתעת לגלות שהגוש הזה אינו גוש סמרטוטים, אלא ילד חי וישן. אני צועדת צעד נוסף לעברו, וחזיז של זיהוי חולף בי כשאני מצליחה לראות את פניו – טאלו.
מאז הפעם הראשונה שבה יצאנו לחלוקת הפגומים, אברטו-אלנזו ואני הספקנו לצאת עוד ארבע פעמים. קאלי עזר לנו, כמובן. כמו בפעם הראשונה, הוא ואני נסענו יחד לנקודה מספיק רחוקה מהבית, שם נפגשנו עם אברטו-אלנזו, ומשם אברטו-אלנזו ואני המשכנו לשכונות העניות של העיירה.
בכל אחת ואחת מהפעמים שבהן יצאנו, טאלו חיכה לנו בנקודת הפריקה ושעשע אותנו בזמן שביצענו את עבודתנו.
אני לא מתביישת לומר שמספר הפעמים המועט שפגשתי את טאלו הספיק כדי לגרום לי לחבב אותו, אך עם זאת, אני לא מרוצה מכך שהוא נמצא כאן בשעה הזו. השכונה הזו מסוכנת, במיוחד לילדים קטנים. מה הוא עושה כאן?
אני מסתובבת לאברטו-אלנזו, שמניח על הקרקע שק מלא באגסים, וכשהוא פותח את פיו, אני מצמידה את אצבעי המורה לפי ומסמנת בראשי לעבר טאלו.
החשכה מונעת ממני לראות בבירור את פניו, אך אני מדמיינת פס של זעף חורץ את מצחו, וכשהוא מתקרב אליי, אני מתוודעת לעובדה שדמיוני לא היה רחוק מהמציאות.
"מה הוא עושה כאן?" הוא לוחש לעברי, עיניו עדיין נעוצות בטאלו.
"אני לא יודעת," לחישתי חלשה משלו. "אתה חושב שהוא חיכה לנו?"
בכל אחת מהפעמים שבהן יצאנו לחלוקה, אברטו-אלנזו ואני סיימנו את העבודה בדיוק בזמן לארוחת הערב. זו הפעם הראשונה שבה יצאנו כל כך מאוחר, וגם זה מפני שאברטו-אלנזו זומן לפגישה עם אביו במהלך היום ולא הצליח להגיע בזמן לנקודת הפגישה שלנו. אומנם אנחנו מגיעים לשכונה הזו בשעה יחסית מאוחרת, אך עדיין מספיק מוקדם כדי שיהיו עדיין אנשים ברחובות.
אברטו-אלנזו מושך בכתפיו ואני מתקרבת לטאלו ומתיישבת על ברכיי ועקביי לידו. "טאלו." אני מניחה את ידי על כתפו ולוחצת. שום דבר. "טאלו." הפעם אני מוסיפה ניעור קטן, אך הוא ממאן להתעורר. נחירה קטנה וחמודה נפלטת מפיו, ואני נאבקת בצחקוק. "טאלו, חמוד, תתעורר." אני מרימה מעט את קולי, מנערת את כתפו, אך הוא לא מגיב.
אני מסובבת את פניי לאברטו-אלנזו בבקשת עזרה ומגלה שהוא מביט בי כשעל פניו הבעה לא ברורה. "מה?"
לוקחות לו כמה שניות כדי להתנער, אך גם לאחריהן, הוא לא משיב לי. "נסי שוב."
אני רוכנת מעט מעל כתפו של טאלו, נתמכת על ידי יד שאני מניחה על המדרכה, ומסיטה שיער מלא קשרים מאוזנו לפני שאני אומרת את שמו. בתנועה מהירה, אגרופו נשלח לגרוני במתקפת פתע שגורמת לי ליפול לאחור. עיניו עדיין לא פקוחות לחלוטין בזמן שהוא מתיישב אליי ומצמיד לגרוני חתיכת זכוכית משוננת ולבי דוהר בחזי בזמן שאני מנסה לעכל את הסיטואציה.
"היי, היי!" שלא כמוני, אברטו-אלנזו לא קופא. הוא מושך מעליי את טאלו, אשר מיד מתחיל להתפתל ולבעוט באוויר, ולוחש באוזנו דברים אשר איני מצליחה לשמוע עד אשר הוא מתעורר לחלוטין והזכוכית נשמטת מידו.
רועדת, אני שבה להתיישב על ברכיי, ולמראה החרטה על פניו של טאלו, אני ממהרת להרים את ידיי בהרגעה. "הכל בסדר, אני בסדר." טון קולי יציב, שליו, וטאלו מגיב אליו ביפחה שגורמת לאברטו-אלנזו להניח אותו.
"ס-סליחה, אדרינה." לבי נצבט למראה הדמעות שממלאות את עיניו. "לא ידעתי שזו את, אני נשבע באלים! חשבתי ש –"
"זה בסדר," אני מושיטה לו את ידי, ולאחר כמה שניות מהוססות, הוא אוחז בה ואני מושכת אותו לעברי לחיבוק. "הכל בסדר, לא קרה כלום. אני דווקא שמחה שהצלחת להגיב כל כך מהר."
רק האלים יודעים מדוע ילד בגילו נאלץ לסגל לעצמו רפלקסים כל כך טובים, אך משהו בי נרגע כשאני מבינה שאילו היה זה מישהו אחר, בעל כוונות פחות טובות, שמעיר את טאלו ככה, הוא היה מצליח להתגונן.
"לא התכוונתי!"
"אני יודעת," אני מבטיחה ומרחיקה אותו מעט מגופי, מספיק רק כדי שאוכל להביט בעיניו. "אני בסדר." גופו נרפה מעט, אך דמעותיו ממשיכות לזלוג, כך שאני מחליטה לשנות נושא. "מה אתה עושה כאן, טאלו?"
הבעה מבוישת עולה על פניו, הוא משתחרר ממני לחלוטין ועיניו מתרוצצות ועושות הכל כדי לא לפגוש במבטי. "חיכיתי לכם." הוא מודה. "חשבתי שתגיעו יותר מוקדם."
אין בקולו האשמה, אז אני לא מרגישה צורך לספק הסברים. "למה לא הלכת הביתה?"
הוא מושך בכתפיו, לא מספק תשובה ממשית, ואברטו-אלנזו מתערב בשיחה, "אמא שלך יודעת איפה אתה?"
טאלו שוב מושך בכתפיו, אך אברטו-אלנזו לא מוכן לקבל זאת. הוא נועץ בו מבט תקיף, עד שלבסוף טאלו נשבר ומניד בראשו לשלילה. "היא ישנה כשיצאתי."
"ואבא שלך?"
דריכות אוחזת בגופו של טאלו. "עזב."
תשובתו הלקונית מרמזת על כך שיש בסיפור מעבר למילה אחת, אך אני לא לוחצת עליו להמשיך לדבר. דעתי מוסחת מדי מהעובדה שילד בן שבע מסתובב ברחובות הרבה לאחר חצות, ואיש אינו דואג לו.
אמו איבדה את בתה רק לפני כמה ימים, אומנם אני מבינה שלאבל אלפי פנים, אך היא לא אמורה להיות לפחות טיפה יותר מודאגת מהאפשרות שתאבד גם את בנה?
"נלווה אותך הביתה," הכרזתו של אברטו-אלנזו מחזירה אותי למציאות, וכשטאלו מניד בראשו, חשדי ניצת.
"למה לא?"
"אני לא רוצה להעיר את אמא, היא עייפה, מגיע לה לישון אחרי כל מה שהיא עשתה בשבילי." תשובתו מגיעה מהר מדי ונשמעת לא אמיתית, כאילו הוא חוזר על משהו שמישהו אמר לו להגיד.
אברטו-אלנזו ואני מחליפים מבטים זריזים, אך טאלו מספיק לשים לב אליהם, מפני שהוא מוסיף, "אני גר בהמשך הרחוב, שם." אצבעו הגרומה מצביעה על נקודה כלשהי מאחוריי. אני מסובבת את ראשי, אך מצליחה להבחין רק בצלליות של בתים בחשכה. אינני יודעת לאיזה בית טאלו מתכוון, אך זה לא משנה.
"נלווה אותך לפחות חצי דרך," אני מציעה, אך הוא מניד בראשו שוב.
"אני יכול ללכת לבד." מסיבה כלשהי, הוא באמת נראה מבוהל מהמחשבה שאברטו-אלנזו ואני נבוא איתו. תחושה רעה מתעוררת בקרבי, הופכת את בטני, ואני מנסה למצוא דרך לשכנע אותו, אך אברטו-אלנזו מניח את ידו על כתפי ומניד בראשו קלות.
"לך, אם כך," הוא אומר. "השעה מאוחרת והרחובות הם לא מקום לילד בגילך."
"ולא תבואו אחריי?" הוא מוודא.
אני פותחת את פי להשיב, אך אברטו-אלנזו מקדים אותי. "נתונה לך מילתי."
טאלו בוחן אותו בספק, וכעבור כמה שניות מתרצה ומהנהן. "לילה טוב."
אנחנו ממלמלים לו "לילה טוב", אך הוא כבר מסתובב ומתחיל לצעוד. אני מחכה עד שאני בטוחה שהוא מספיק רחוק מאיתנו לפני שאני מדברת. "למה נתת לו ללכת לבד?"
"הוא לא רצה שנלווה אותו," אברטו-אלנזו משיב.
"משהו לא בסדר," אני מתעקשת.
"אני יודע," אצבעותיו מרפרפות על גב כף ידי בהרגעה. "אך לא נוכל לעשות דבר כל עוד הוא לא בוטח בנו."
אני מניחה שיש בדבריו היגיון, אך בזמן שאני צופה בגבו של טאלו הולך ומתרחק, נבלע בחשכה, אני לא מצליחה להתנער מהמחשבה שאם נחכה עד שיבטח בנו, עלול להיות מאוחר מדי.