תחת עץ התפוח

פרק 11

  "לך להזעיק את השריף."
"א-אבל אדוני – "
"מיד!"
המילים מרחפות מעל ראשי אך לא חודרות פנימה. אני יושבת על ברכיי, עיניי נעוצות במשפחה המוטלת על הרצפה לפניי, ומוחי מלא ערפל. לבי חובט בכלוב צלעותיי, מזכיר לי שאני עדיין כאן, עדיין חיה, ומבעד לקהות החושים אני מרגישה שבבית הזה, זה עלבון.
אני רוצה להסיט את מבטי, אך אינני יכולה. עיניי מסרבות לזוז, בדיוק כפי שפי מסרב להיפתח ומוחי מסרב לעכל את מה שלבי כבר יודע.
טאלו איננו. אתמול הוא היה פה, דיבר איתי, ועכשיו הוא לא. וזו אשמתי. הייתי צריכה להתעקש שניקח אותו, הייתי צריכה לסרב לשלוח אותו חזרה ללילה הזה פה, הייתי צריכה –
"אדרינה?" שמי הוא המילה היחידה שאני מצליחה להבין. אברטו-אלנזו כורע על ברכיו לידי ומדבר, אך דבריו נשמעים כזמזום טורדני שלא קשה לי להתעלם ממנו.
אין על גופו של טאלו סימנים לאלימות, לפחות לא שאני רואה. אלמלא הייתי יודעת אחרת הייתי בטוחה שהוא ישן.
שתי אצבעות לופתות את סנטרי ומבטי נקרע מהגופות שלפניי ועובר להביט באברטו-אלנזו. בכל זמן אחר הבהלה החרוטה בפניו הייתה עלולה לגרום לי לחשוש, אך לא הפעם. אני לא מרגישה כלום.
"אדרינה, אני צריך ללכת להביא את קריסול." אני בוהה בשפתיו בזמן שהן יוצרות את המילים, מבינה כל אחת מהן בנפרד, אך לא מצליחה לחבר אותן למשפט. "אל תזוזי, אהובה. בבקשה."
אני ממצמצת פעם אחת ואברטו-אלנזו נאנח. "לא הייתי עוזב אותך אם לא הייתי חייב. אני נשבע. פשוט תישארי במקום."
נדמה לי שאני מהנהנת, וזה מספיק לו. הוא מסיט את שיערי מפניי, שפתיו מלטפות את מצחי ואז נעמד ונעלם.
הדממה שהוא מותיר אחריו כמעט מעבירה אותי על דעתי. אני לא רוצה להמשיך להסתכל על טאלו, אך עיניי מקובעות עליו. אני מתקדמת לעברו בזחילה, נעזרת בידיי ובברכיי, ונעצרת במרחק סנטימטרים ספורים ממנו.
מחוץ לבית, נראה שהשמש זורחת במלוא עוצמתה. קרניה חודרות דרך הדלת והתריסים השבורים ומאירות מעט את האפלה. הן מאירות על טאלו, חושפות בפניי פנים רפויות, עיניים עצומות וחזה דומם.
אינני יודעת מה גורם לי לעשות זאת – תקווה? נואשות? – אך אני מושיטה את ידי ומלטפת את פניו. "טאלו." קולי יוצא בלחישה צרודה. "טאלו, מתוק, תתעורר." פניו קפואות, אני צריכה לכסות אותו.
עיניי משוטטות על פני החדר, תרות אחר שמיכה זמינה, אך לא מוצאות דבר. "טאלו, בבקשה." אני מתחננת, אך הוא לא זז. וזה הרגע שבו ההבנה נוחתת עליי, עם כל משקלה, ומוחצת אותי.
הוא מת.
חשבתי שידעתי כאב בעבר, אך שום דבר לא משתווה לתופת שמלווה את הידיעה שלעולם לא אדבר יותר עם טאלו.
יללה נקרעת מגרוני, צורבת אותו, ודמעות רותחות זולגות על לחיי. זה לא הגיוני. זה לא יכול להיות. הידיעה שהוא איננו עוד לא מסתובבת רק בראשי, אלא צורבת כל איבר ואיבר מאיברי גופי. היא מוט ברזל מלובן אשר מוצמד לגרוני ולא מרפה, גוזלת ממני את היכולת לנשום כראוי ושורפת את כל ישותי.
הדמעות הזולגות מעיניי מסתירות מטשטשות את דמותו של טאלו, אך זה לא משנה. אני יודעת שהוא שם; ידי עדיין על פניו, מלטפת אף על פי שהוא כבר אינו מסוגל להרגיש.
"בבקשה." אני מתנדנדת קדימה ואחורה, והזיכרון של טאלו מאתמול בלילה, ליד הקיר בנקודת החלוקה, תוקף אותי וגורם ליבבה לפרוץ מפי. "בבקשה, תחזירו אותו." אינני יודעת למי אני מתפללת, המוות הוא האויב היחיד שהאלים לא מוכנים ללכת נגדו, אך אני חייבת לעשות משהו. אני מנגבת את דמעותיי רק כדי שדמעות אחרות יתפסו את מקומן ומניחה את ידי, זו שלא נוגעת בטאלו, על לוח לבי. אני מרגישה בו משתולל, כאילו הוא יודע שבחדר הזה, הוא היחיד שפועם, ולרגע מייחלת לכך שיפסיק. מעולם לא פיללתי למוות, מעולם לא חשבתי עליו, אך כרגע הוא נראה הפתרון היחיד נגד הכאב הבלתי נסבל הזה.
גרוני כואב, יבש מאינספור דמעות מלוחות שפי טעם, וכשאני מדברת שוב, קולי כמעט ולא נשמע, "זה לא יכול להסתיים ככה. הוא לא יכול ללכת עדיין. הוא רק ילד." אני מעבירה את מבטי אל ידו הקפוצה, זו שאוחזת בחייל, ומחלצת אותו מבין אצבעותיו בעדינות. החייל הזה היה אמור לשמור עליו. פשוט עם או לא, הוא טהור. האלים לא היו אמורים לתת לו להיפגע.
זעם עז שוטף את גופי, שוטף כל תחושה אחרת וגורם לי להתרומם על רגליי ולצאת החוצה. השמש בשמים מכאיבה בבהירותה, אך אני בכל זאת מרימה את ראשי וצורחת, "הייתם אמורים להגן עליו!" הציפורים אשר צייצו כשיצאתי נאלמו דום. הרוח הפסיקה לנשוב. נדמה שהטבע כולו מחכה לשמוע את מה שיש לי להגיד, ואני לא עוצרת. "החייל הזה אמור להיות מגן! ילדים לא אמורים להיפגע, ילדים לא אמורים למות! איפה הייתם אתמול בלילה? איפה הייתם כשהילד הזה היה זקוק לכם עד כדי כך שהוא אחז את הדבר הזה!" אני מנופפת בחייל ואז מטיחה אותו בעוצמה על הקרקע. ראשו ניתק מגופו, וצחקוק היסטרי פורץ מפי. "שום דבר. זה מה שהחייל הזה שווה, זה מה שאתם שווים." אני דורכת על השברים והכאב המתעורר בכף רגלי מעורר אותי. גרוני ניחר, אך זה לא מונע בעדי להמשיך לצעוק. ההאשמות זולגות מפי בקצב, מלוות בתחינות, הבטחות פרועות שאין ביכולתי לקיים ואינספור דמעות, עד שלבסוף המילים גוועות על פי ואני קורסת מותשת ליד שברי החייל. גל של קנאה כלפי בובת העץ תוקף אותי; לה מותר להציג את שבריה, לי אין את הפריווילגיה הזו. כשיגיעו לקחת את הגופות, אצטרך להעמיד פני שלווה. עם קצת מזל, איש לא ישים לב שמאחורי החזות הבטוחה מסתתר לב מנופץ.
---
נקישות פרסות על מדרכה מעוררות אותי מהטראנס שבו שקעתי. שני סוסים זהובים עושים את דרכם במורד הרחוב בדהרה שהופכת להליכה לפני שהם נעצרים מול הבית. שני הרוכבים גולשים מגביהם של הסוסים, אחד מהם מועד מעט על הגלימות שהוא לובש, וכשאני מבחינה בווסט שלגופו של השני, מתחוור לי מי הם. השריף ושליח מהכנסייה.
ברגליים רועדות, אני קמה וצופה בהם עושים את דרכם לעברי.
השריף, גבר גבוה קומה, נועץ בי מבט חודר לפני שהוא עוקף אותי ונכנס לבית בזמן ששליח הכנסייה משתרך מאחוריו. אף על פי שאני עומדת בחוץ, אני שומעת את השתנקותם ולא מופתעת מכך שהם נמלטים החוצה לשאוף מעט אוויר.
"מי את?" השריף נובח לעברי.
אני מלחלחת את שפתיי היבשות לפני שאני מנסה לענות, אך אף מילה לא יוצאת מפי.
השריף ושליח הכנסייה מחליפים מבטים; על פניו של שליח הכנסייה הבעת חלחלה מזויפת, כאילו הוא ראה אחת כזו פעם על פניו של מישהו ומנסה לחקות אותה.
"לירנוי אמר שאדון קאמיצ'י שלח אותו, הוא לא אמר מילה על בחורה." עיניו של השריף חורכות אותי וצמרמורת בלתי נעימה תוקפת את גופי. "בואי הנה." הוא אוחז בזרועי ומושך אותי אל תוך הבית בכוח. אצבעותיו חופרות לתוך עורי בצורה מכאיבה שכנראה תשאיר עליי סימנים, אך אני המומה מדי מכדי להרגיש זאת.
"את רואה את המשפחה הזו?" הוא לא מחכה לתשובה לפני שהוא דוחף אותי קדימה וגורם לי להשתטח על הרצפה. "אתמול בלילה מישהו פרץ פנימה וביצע את הטבח הנורא הזה. יש לך בדיוק דקה לספר לי מי את ומה מעשייך כאן, לפני שאחליט לנהל את המשך השיחה הזו בתחנה."
דמי אוזל מפניי למשמע האיום הלא מוסווה. רעד תוקף את גופי ובטני מתהפכת ומזהירה אותי מפני העתיד לבוא.
אני מרימה את ראשי אל השריף, האדם היחיד בכפר הזה שאמור לשמור על הגינות מסוימת, והבוז על פניו גורם לי להבין כמה תמימה הייתי כשחשבתי כך. "שמך."
"אדרינה."
"מה את עושה כאן, אדרינה?" הוא מדגיש את שמי, לועג לחוסר הייחודיות שלו.
"באתי לבקר את טאלו." זהו לא שקר, אך גם לא האמת במלואה.
"טאלו... הילד?" הוא שואל ולא מחכה לתשובה לפני שמוסיף, "את קשורה למשפחה?"
אני מנידה בראשי לשלילה.
"למה שמישהי כמוך, שלא קשורה למשפחה, תקפוץ לביקור ברגע שהשמש עולה?"
"דאגתי לטאלו."
"את לא משפחה, ובכל זאת את טוענת שדאגת... לילד." הוא משתהה מעט. "מה הקשר שלך אליו?"
"אין קשר." אני מכריחה את המילים מפי, מדחיקה את הכאב שהן גורמות לי. "פגשתי אותו כמה פעמים בשכונה, זה הכל."
"זה הכל..." הוא חוזר אחריי, מגחך לעצמו. "מהו שם משפחתך, אדרינה?"
"הורנסי."
"למי את שייכת, אדרינה הורנסי?"
"לי." התשובה נשמעת מכניסת הבית. ראשי מסתובב לעבר הקול במהירות, ואנחת הקלה חרישית נפלטת מפי כשאברטו-אלנזו עושה את דרכו פנימה. הזעם הקר החרוט על פניו מעביר רטט במורד גווי, ואני בולעת את רוקי בזמן שעיניו סורקות אותי.
מבלי להגיד מילה אל השריף או אל שליח הכנסייה, הוא ניגש אליי ומושך אותי לעמידה. "את בסדר?" הוא רוכן מעליי, גופו משמש כחיץ ביני לבינם. אני מהנהנת פעם אחת, אך זה לא מרגיע את הדאגה הסוערת מאחורי עיניו. "בטוחה?" אני מהנהנת שוב. הוא חופן את פניי בידיו, מעביר את אגודליו על לחיי כדי למחות שאריות של דמעות, ואז משחרר אותי ומסתובב אל שני הגברים העומדים מאחוריו. "מה אתם חושבים שאתם עושים?" לחישתו קטלנית יותר מכל צעקה, מחרידה יותר מכל התפרצות.
"מר קאמיצ'י הצעיר." למרות הקלילות שהוא מנסה לשדר, אני שומעת את המתיחות בקולו של השריף. "זמן רב שלא התראינו. מה שלומך?"
"שלחתי את לירנוי לקרוא לך כדי לטפל בזירה, לא כדי לחקור את אדרינה." אברטו-אלנזו לא נופל בפח.
"הגעתי כדי לחקור זירת רצח ומצאתי אותה עומדת במרפסת. היא סירבה לענות לשאלות שלי, סירבה להסביר את הימצאותה במקום. אתה חייב להודות, מר קאמיצ'י, זה חשוד."
מאחור, אני שמה לב שכתפיו של אברטו-אלנזו נדרכות. "היא נמצאת כאן בפקודתי."
"היא אמרה שהיא כאן כי היא פגשה את הילד כמה פעמים בשכונה ודאגה לו." שליח הכנסייה מתערב. בניגוד לשריף, הוא לא נראה מבוהל מעצם נוכחותו של אברטו-אלנזו.
"היא נמצאת כאן בפקודתי." אברטו-אלנזו חוזר על עצמו, איום מוסווה בקולו.
"תסלח לי שאני שואל, אדוני, אך מה לך ולמשפחה... כזאת?" הזלזול של השריף במשפחתו של טאלו מלהיט את דמי, אך אני נשארת בשקט ונותנת לאברטו-אלנזו לטפל בזה. הוא לא מאכזב.
"אתה רומז משהו?"
השריף נחנק מעט. "לא, לא. חלילה, אדוני. אתה... פשוט – "
"לאדון במעמדך אין שום עניין בחלקים האלה של העיירה." שליח הכנסייה קוטע את הגמגומים. "ידידי תוהה לעצמו, בדיוק כמוני, אם אינך מנסה לחפות על העלמה הצעירה."
עכשיו הוא הגזים. אני לא צריכה להביט בפניו של אברטו-אלנזו כדי לדעת שהן הפכו קשות כאבן. הוא עושה צעד אחד לעבר שליח הכנסייה, שלא נראה מאוים במיוחד, ובשלווה גמורה אומר, "פגשתי את הילד לפני כמה לילות. הוא עשה בשבילי טובה ואז סיפר לי על חייו עם משפחתו. האב עזב לפני שנה, השאיר את ילדיו עם אמא מעורערת בנפשה, דבר שלעניות דעתי הייתם אמורים לדעת." הוא לא מפספס את ההזדמנות לעקוץ, וכשאני מציצה מעל כתפו אני מבחינה בכך שפניו של השריף מסגילים. "הבטחתי לו שאוציא אותו מכאן והיום בבוקר הגעתי, יחד עם אדרינה, לקיים את הבטחתי. לצערי, גילינו שהגענו מאוחר מדי."
"איך התכוונת להוציא אותו מכאן, מר קאמיצ'י?" השריף אוזר עוז. "כמדומני, אף שופט לא נקרא הבוקר לבחון את מצבה של האם."
"הילד סיפר לי שהוא מצא את גופתה של אחותו הקטנה, שמתה לפני כמה שבועות, מוסתרת במזווה." טון קולו של אברטו-אלנזו יבש, אך רטט קל שסביר להניח שרק אני הבחנתי בו רומז לי שהוא מנסה לעצור את עצמו מלהתפרץ. "אחד מתפקידיו הרבים של השריף הוא לדאוג לרווחתם של אנשי העיירה; החיים והמתים כאחד. נראה שכאן נכשלת." הוא משתהה, ועם מעט לגלוג מוסיף, "אדוני."
"אין צורך –"
"כמובן שיש צורך!" לרגע אחד, אברטו-אלנזו מאבד משלוות רוחו. "אתה עומד בבית ובו שלוש גופות ובמקום לדאוג להן, אתה מנסה להטיל את האשמה על האדם הראשון שנקרה בדרכך!"
"הנסיבות –"
"אין נסיבות." אברטו-אלנזו מעביר יד בשיערו. "טפלו במתים, תנו להם את הכבוד הראוי להם, ותגלו מה באמת קרה כאן אתמול בלילה. אני מצפה שיגיע לביתי דוח מפורט בימים הקרובים."
אני די בטוחה שהוא חורג מסמכויותיו, אך לא השריף ולא שליח הכנסייה אומרים דבר.
הוא מסתובב לעברי, הבעתו מתחלפת בשניות מקשה וזועמת לעדינה ומרגיעה. "את מוכנה ללכת?"
אני מציצה לרגע מאחורי כתפו, בולעת את גוש הדמעות החוסם את גרוני כשאני מבינה שזו הפעם האחרונה שאי פעם אראה את טאלו, ומהנהנת. אין לי הזדמנות להיפרד ממנו כראוי, אך אני לא מסוגלת להישאר כאן דקה נוספת.
נראה שאברטו-אלנזו מבין, מפני שהוא כורך את ידו בשלי, מהנהן בקרירות לשריף ולשליח הכנסייה, ומוציא אותי מהבית.
"את בסדר?"
הפעם, כשאנחנו כבר לא תחת עיניהם הבוחנות של השריף ושליח הכנסייה, אני לא מרגישה צורך לשקר. אני מנידה בראשי לשלילה ומניחה לדמעות החוסמות את דרכי נשימתי לצאת החוצה במעין יפחה חלשה.
אברטו-אלנזו נאנח ומושך אותי לעברו. ידיו מלטפות את גבי בעדינות, כאילו דואג שאשבר, אך לפני שאני מספיקה להירגע, אני מבחינה בכך שמאחוריו, שליח הכנסייה עומד ונועץ בנו מבט מבשר רעות.
"אני רוצה ללכת." אני מתרחקת ממנו מעט, והוא מלטף את לחיי ומהנהן. הוא כנראה חושב שאני לא יכולה להישאר כאן בגלל טאלו, ואני לא מנסה לתקן את זה. אני נותנת לו להוביל אותי לעבר הסוס שלו ונעזרת בו כדי לטפס על גבו.
"מוכנה?" הוא לוחש בצמוד לאוזני. אני שולחת אל הבית מבט אחרון, עתה איני מצליחה לראות את האנשים הנמצאים בפנים אך תחושתי הרעה לא עוזבת אותי.
"כן."
---
בניגוד לפעמים הקודמות, הפעם אברטו-אלנזו לא מותיר אותי בכניסה לשטח האחוזה אלא מלווה אותי עד לביתי. האדרנלין שהשתולל בגופי מאז אתמול בלילה נעלם והותיר אחריו עייפות קשה. כל שאני רוצה לעשות הוא לזחול למיטתי ולשקוע בשינה. עם קצת מזל, אולי אתעורר ואגלה שהכל היה חלום, שלא איחרנו להציל את טאלו.
אני מחליקה מעל גבו של הסוס ומופתעת כשאברטו-אלנזו מחליק אחריי. לפני שאני מספיקה לעשות צעד אחד, הוא אוחז בזרועי ואני מתכווצת מכאב כשהוא לוחץ על החבורות שהשריף הותיר בעורי. התנועה לא חומקת ממבטו. הוא מרפה מעט את אחיזתו ומרים את זרועי כדי להביט בה. הזעזוע העולה על פניו גורם לי לשחרר את עצמי ממנו ולצעוד לאחור, אך הוא לא מניח לי.
"מי עשה לך את זה?" אצבעותיו חולפות על פני האדמומיות שעל זרועי ברכות הנוגדת את הקשיחות שבקולו.
"זה לא משנה."
לא נראה שתשובתי מוצאת חן בעיניו. "מי. עשה. לך. את. זה?" הוא חוזר על עצמו, מדגיש כל מילה באופן ששולח צמרמורת בגופי.
"הנח לזה, בבקשה." אני פוסעת לאחור, משחררת את עצמי ממנו, ומכחכחת בגרוני. "אני עייפה."
במקום להבין את הרמז, הוא מצמצם את המרחק בינינו ולוקח את ידי בידו. מבלי להגיד מילה, הוא מוביל אותי אל ביתי ופותח את הדלת כאילו זה ביתו שלו.
עתה אני מבולבלת באמת, ולפני שאני מספיקה להגיד משהו, הוריי מגיחים בריצה מהמטבח. הקמטים החרוצים סביב עיניה ופיה של אמי מכפילים את קצב פעימות לבי, אך אני נרגעת שוב כשהיא מושכת אותי אליה, מנתקת אותי מאברטו-אלנזו, ודורשת לדעת היכן הייתי.
אבי, שעומד מאחוריה, נועץ באברטו-אלנזו מבט מלוכלך וקופץ את פיו. "יש לי רק שאלה אחת בשבילך," הוא מעביר את מבטו אליי ואני נרתעת תחת הכעס הבוער בהן. "אמא שלך ואני דאגנו למוות כי יצאת להסתובב איתו?"
העלבון המכה בי גורם לי להירתע ולהשתחרר מאמי. אני מעבירה אליה את מבטי, מצפה לראות איזשהו כעס על הדרך שבה אבי פנה אליי, ודמעות מציפות את עיניי כשהיא מקשיחה את הבעתה.
לפני שאני אומרת מילה, אברטו-אלנזו מחבר שוב את ידינו ומושך אותי לעמוד מאחוריו. בהתעלמות מהוריי, הוא מסתובב אליי, מניח את ידו על צווארי כדי לוודא שאתן לו את מלוא תשומת הלב ומרכין את ראשו כדי שרק אני אשמע. "עלי לחדרך, אדי. השאירי לי להתמודד עם הורייך."
הנהמה שאני שומעת מכיוונו של אבי מבהירה שהוא שמע אותו, אך נראה שלאברטו-אלנזו לא אכפת. הוא מחכה לתגובתי, ולאחר כמה שניות אני מהנהנת. היום הזה התיש אותי לחלוטין; אולי זה לא רעיון חכם להשאיר את אברטו-אלנזו לבד עם הוריי, אך אין בי כוחות להתמודד איתם כרגע.
אברטו-אלנזו מחליק את ידו מצווארי במורד ידיי עד שאצבעותינו משתלבות, מרים את מפרקי אצבעותיי לשפתיו ונושק להם בעדינות לפני שהוא משחרר. "לכי לנוח, אהובה. אהיה כאן כשתתעוררי."
השקעים הכהים תחת עיניו מעידים על כך שהוא תשוש כמוני, אולי אפילו יותר, ולרגע אני חשה צביטה של אשמה. "אולי כדאי שתלך –" המילים גוועות על שפתיי לנוכח מבטו האינטנסיבי.
"אהיה כאן כשתתעוררי," הוא חוזר על עצמו.
אני מבינה שאין סיכוי שאצליח לשכנע אותו אחרת, אז אני מסתובבת ועולה במדרגות אל חדרי. הוא נראה בדיוק אותו הדבר כפי שנראה כשעזבתי אותו לפני כמה שעות, אך אני כבר לא אותה בחורה. היא הייתה... מלאה. מלאה בפחד, מלאה בתחינות, מלאה בתקווה. עתה אני פשוט חלולה.
בזמן שאני פושטת את שמלתי ומחליפה לכתונת, אני שומעת את אברטו-אלנזו ואת הוריי מתלחששים. אינני מצליחה לשמוע בבירור מה הוא אומר להם, ואני גם לא מנסה. אני ניגשת אל החלון, מסיטה את הווילונות עד שאפילו שביב של אור לא נכנס אל החדר ואז מדשדשת לעבר מיטתי וקורסת עליה.
חשבתי שהמועקה שחשתי לפני שיצאתי מהבית היא התחושה הנוראה ביותר בעולם, אך טעיתי. תחושת הריק המציפה אותי הרבה יותר קשה ממנה. אל המועקה ההיא לפחות התלווה קמצוץ של תקווה, לעומת זאת לריק אין במה להיאחז.
מחשבות, תמונות, מנסות להשתלט על מוחי, ואני עוצמת את עיניי ומכריחה את עצמי לספור שניות כדי שלא אוכל להתרכז בדבר אחר. ברגע מסוים אני מבחינה בכך שלבי מתאים את קצב פעימותיו לשניות שאני סופרת, וככה סתם אני עוברת לספור את נשימותיי.
בשלב כלשהו אני מרגישה את השינה מתגנבת אליי, מחכה שאכנע, ועם תחושת הקלה מסוימת, אני מפסיקה לספור ונותנת לעצמי ליפול אל תוך זרועותיה.
---
"אדרינה?" לחישה מלווה בליטוף כתפי גוררת אותי ממצולות השינה אל הערות. אני פוקחת את עיניי ומיד עוצמת אותן לנוכח הזוהר הכתמתם שמציף את חדרי.
"מתוקה, את חייבת לקום." שוב נשמעת לחישה, הפעם אני מזהה את הקול; אמא. אני ממצמצת באיטיות, מגרשת את הצללים השחורים המרקדים מול עיניי, וכשהם נעלמים לחלוטין אני מתמתחת ומתיישבת. "מה השעה?"
"מאוחר." אמי מלטפת את גב כף ידי. "השמש שוקעת."
אני מסבה את מבטי אל החלון, אשר וילונותיו לא מחפים עליו יותר, והזהב הצובע את שמי התכלת מאשר לי את דבריה. ואז לפתע, משום מקום, מחשבה נוראית מעוררת את מוחי; זו השקיעה הראשונה שטאלו לא רואה.
אני משתנקת וידי נלחצת אל לוח לבי, מנסה להרגיע את הכאב החד. התנועה לא חומקת מעיניה של אמי ובתוך פחות משנייה היא עוטפת אותי בזרועותיה, כאילו ביכולתה להגן עליי מזוועות העולם. "תינוקת שלי..."
דמעות חונקות את גרוני, ומפני שאלו רק אמא ואני כאן, אני מניחה להן להשתחרר. שמעתי בעבר שאחרי בכי באה הקלה, אך נדמה שאף דמעה שזולגת לא לוקחת איתה אפילו שבריר מהאובדן.
אמא מדברת מעל ראשי, מלטפת את שיערי תוך כדי, כפי שעשתה בילדותי, כשרצתי אליה לאחר נפילה וחיפשתי אצלה נחמה. היא הייתה מנשקת את פצעיי, חובשת את האזור הפגוע ומצחיקה אותי עד שהייתי שוכחת מהכאב. הפעם, לצערי, זה לא יקרה. אין פצע פיזי לנשק, אין אזור לחבוש... אפילו הכאב הוא לא אותו כאב.
בחסות זרועותיה של אמי, אני מניחה לעצמי להתפרק עד שכבר לא נותר דבר. מאגר דמעותיי מתייבש, וכשאני מושכת את עצמי לאחור, עיניי שורפות.
אמי חופנת את פניי בידיה ומנגבת שאריות של דמעות תחת עיניי. תחת קרני השמש האחרונות, עיניה נוצצות ואני חושדת שגם היא קרובה לבכי. "בואי." היא לא מנסה לעודד אותי. "הכנתי לך את המקלחת."
הדבר האחרון שאני רוצה לעשות עכשיו זה לקום מהמיטה, אך אין בי כוח להתווכח. אני נעמדת על רגליי והסחרחורת שתוקפת אותי כמעט שולחת אותי חזרה לשכיבה. אמי אוחזת בזרועי לפני שזה קורה. "מתי אכלת בפעם האחרונה?"
אני לא עונה. לא כי אני לא רוצה, פשוט כי אני לא זוכרת. אני לא רעבה, רק המחשבה על אוכל מעוררת בי בחילה, כך שלא הגיוני שעבר יותר מדי זמן. או שכן?
שתיקתי אינה מתקבלת בטוב. אמי קופצת את שפתיה ומושכת אותי אחריה. "קדימה," היא מובילה אותי אל מחוץ לחדרי. "קודם מקלחת, אחר כך אוכל."
מוקד האור היחיד בחדר האמבטיה הוא מהגחלים שנמצאים תחת הגיגית. אמא משחררת אותי וניגשת להדליק מעט נרות, ואני מנצלת את הזמן כדי לפשוט את שמלתי ולהיכנס אל המים החמים.
"את רוצה שאשאר איתך?"
אני חושבת על כך למשך שבריר שנייה לפני שאני מהנהנת. אני לא רוצה להישאר לבד עם מחשבותיי, הן מפחידות אותי. אמי לא עזרה לי להתקלח מאז שהייתי מספיק גדולה כדי להיכנס לגיגית ולא לטבוע, אך אין בי שום מבוכה כשהיא לוקחת שרפרף ומתיישבת מאחורי. ניחוח נעים של סיגליות פושט בחדר בזמן שאני מטה את ראשי לאחור ומרטיבה את שיערי. אמא אוספת אותו בידיה, סוחטת את המים מתוכו, ובדיוק כפי שהייתה עושה לפני שלמדתי לחפוף לבד, מעסה לתוכו תמצית פרחים.
"המוות של הילד הזה לא קרה באשמתך." המילים שולחות בגופי צינה שחום המים אינו מצליח לגרש. "אני יודעת שאת לא רוצה לדבר על זה, אבל את נותנת לאשמה לאכול אותך מבפנים וזה לא בריא לך."
"נתתי לו לחזור לביתו בידיעה שמחכה לו שם מפלצת."
"לא הייתה לך ברירה אחרת." אצבעותיה עוברות לעסות את קרקפתי.
"יכולתי להביא אותו לכאן."
"ואם היו מגלים אותך?"
אני מושכת בכתפיי. "אז היו שולחים אותי לכלא. הייתי מוכנה לבלות את כל חיי מאחורי סורגים אם זה היה אומר שטאלו יהיה בטוח."
"ומה אם לאחר שהיו לוקחים אותך, היו מחזירים את טאלו לביתו?"
"לא היו עושים את זה." אין לי ספק.
"את לא יכולה לדעת."
"אמא שלו הייתה מפלצת."
אמא נאנחת, אצבעותיה עוצרות לרגע, לפני שהיא טובלת את ידיה במים ומתחילה לסרק אותי באצבעותיה. "אברטו-אלנזו סיפר לנו עליה, היא לא נשמעת מפלצת."
אני מסתובבת בחדות, שיערי גולש חזרה אל תוך המים, ומביטה באמי בתדהמה. "היא הרגה את הילדים שלה!"
"והתאבדה," היא מזכירה לי, נאנחת. "לידה היא דבר קשה, לא רק מבחינה פיזית. יש לך תשעה חודשים להתרגל לכך שבקרוב חיים חדשים יהיו תלויים בך, אך ברגע האמת, כל ההכנות נשכחות. יש נשים שלאחר הלידה שוקעות בעננה שחורה. הן יכולות לצאת מזה, אך לא לבד. הן צריכות עזרה, ונשמע שאמא של הילד לא קיבלה אותה."
אני לא מאמינה. "לא משנה כמה מצבה הנפשי היה קשה, אין שום הצדקה לכך שהיא הרגה את הילדים שלה."
אמא לא מגיבה, ואני נותרת להתבשל עם מחשבותיי. אני מנסה לדחוק מהן את הסברה של אמי; לקבל אותו אומר לקבל את מותו של טאלו, אך אני לא מצליחה. שמעתי בעבר על נשים השוקעות לאחר לידה, אך מעולם לא על מקרה כל כך קשה.
לנשים אצילות יש את כל העזרה שהן רוצות, מרגע היוולדו של התינוק הן מוקפות במשפחה, חברים ומשרתים המעניקים להן את הסביבה התומכת שהן כל כך צריכות. תיאורטית, גם לפשוטות העם יש את הזכות לקבל עזרה רפואית, במיוחד לאחר לידה, אך ידוע שכמעט ואף אחת מהן לא זוכה לה.
לרגע חולפת בי מחשבה על העתיד שלי, מה יקרה לי כשאקים משפחה, אך אני מנפנפת אותה מיד. מוקדם מדי לחשוב על זה, מוקדם מדי לחשוב על כל עתיד שהוא מעבר ליום המחר.
כשאמא מסיימת להתיר את הקשרים, אני טובלת את שיערי שוב במים, סוחטת אותו ויוצאת מהאמבט.
"אלך לחמם את ארוחת הערב שלך." אמא יוצאת מהחדר ומותירה אותי לבד. אני מתעטפת במגבת לבנה וניגשת לחדרי על מנת להתלבש.
אני בדיוק מסיימת להבריש את שיערי כשהצעקה הראשונה נשמעת. קול גברי עמוק המוכר לי במקצת נישא מהסלון לחדרי, ואני ממהרת לסיים את ענייני לפני שאני מזנקת במורד המדרגות כדי לבדוק במה מדובר.
אני מודה – מכל הדברים שציפיתי להם, לא ציפיתי למצוא את אביו של אברטו-אלנזו עומד בסלון, אדום כולו, וצועק על בנו. למעשה, לא ציפיתי בכלל שאברטו-אלנזו עדיין יהיה כאן. אני יודעת שהוא הבטיח להישאר, אך ראיתי אותו קודם. הוא היה מותש.
ברגע שעיניו של מר קאמיצ'י מגיעות אליי, פניו מתעוותות להבעה מכוערת. "היא האשמה!"
אברטו-אלנזו מסתובב אליי, אפילו מהמקום שבו אני עומדת אני מצליחה להבחין בצללים שתחת עיניו ובחיוורון פניו, ודאגה ניצתת בתוכי. אני ניגשת אליו, מעבירה את מבטי בינו לבין הוריי, שעומדים בצד ולא אומרים מילה. "מה קורה כאן?"
"השריף ביקר אצל אבא." אברטו-אלנזו מסביר.
"ביקשת לבטל את האירוסים למשפחת לייק – הסכמתי. ביקשת לעבוד במטעים במקום ללמוד על חובותייך – אמרתי לעצמי שזה טוב, שאתה צריך גם קצת עבודה מעשית כדי ללמוד איך לנהל עסק. אבל אני לא מוכן לקבל את זה!" אביו מצביע עלינו, עיניו בולטות.
בטני מתהפכת כשהסיבה לצעקותיו של מר קאמיצ'י מתחוורת לי. הוא גילה. אני מסתכלת על אברטו-אלנזו בבהלה, מצפה שהוא יספר לאביו את האמת – שהוא רק השתעשע קצת, אך הוא לא עושה זאת. במקום, הוא נוטל את ידי בידו ומביט באביו בהתרסה. "אין לי כוונה להינשא לדיליה, אבא. גם לא לקורנליה, שיילה, הולי או כל בחורה אחרת שאביה מקווה לקבל נתח מהעסקים שלנו." הוא מלכסן אליי את מבטו לרגע לפני שהוא משיב אותו לאביו. "בעתיד שלי יש רק אישה אחת, אני מקווה שתוכל לקבל את זה."
ההלם שאני חשה הוא שום דבר לעומת התדהמה על פניו של מר קאמיצ'י. פניו מסגילים, פיו נפתח ונסגר, והוא מטלטל בראשו בכזו עוצמה שנדמה כאילו בעוד רגע הוא יתנתק מצווארו. "זה נגד החוק!"
אברטו-אלנזו נשאר שליו. "חוקים יכולים להשתנות."
"לא חוקי הכנסייה!"
"עם מספיק כסף, גם הם."
"החסכונות שלך...?" הבנה מפציעה על פניו של מר קאמיצ'י, אך לא נראה שהוא נרגע. "לאדם המורד בחוקי האלים אין מקום בביתי."
הסימן היחיד לכך שהאיום משפיע על אברטו-אלנזו הוא התהדקות אחיזתו בידי. פניו הן מסכה אטומה כשהוא מהנהן. "אז כך יהיה."
מר קאמיצ'י נראה המום. הוא לא ציפה לתגובה הזו מאברטו-אלנזו. לאור הנרות, אני מצליחה לראות את המחשבות המתרוצצות מאחורי עיניו וחוששת מהתוצאה שלהן. הוא נועץ בי מבט שגורם לי להירתע לאחור, ואז, מבלי להגיד מילה, יוצא מהבית וטורק את הדלת אחריו.