תחת עץ התפוח

פרק 5

לעבוד לצדו של אברטו-אלנזו זה הדבר הטוב ביותר והרע ביותר שאי פעם קרה לי. חלפו שבועיים מאז הפעם הראשונה שבה הוא הצטרף לקטיף, והוא לא החסיר יום אחד מאז. בימים הראשונים הוא ניסה לשמור על מראה מוקפד, אך העבודה בשטח הפתוח עשתה את שלה; עורו השחים, שיערו התארך וכפות ידיו, אשר ביום הראשון היו רכות ככפות ידיו של מלומד, הפכו למחוספסות ומיובלות.
אף על פי שמאז היום הראשון אבי לא אמר מילה על החברות שנרקמה ביני לבין אברטו-אלנזו, אני יודעת שהיא לא מוצאת חן בעיניו. אני מעריכה את הדאגה שלו ומבינה אותה, אך הדרך שבה עיניו עוקבות אחרינו מהדקה הראשונה של העבודה ועד הדקה האחרונה מתחילה להרגיז אותי. אני לא ילדה קטנה ותמימה; אני יודעת שאין אף עתיד שבו אברטו-אלנזו ואני נוכל להיות ביחד, אך זה לא אומר שאנחנו לא יכולים לשמור על קשר ידידותי.
זה, לפחות מה שאני מזכירה לעצמי בכל פעם שהוא מתקרב יותר מדי והאוויר נעלם באורח פלא מריאותיי.
היום אבי ביקש ממני לבדוק מה מצבן של הפומלות. הוא טען שהוא ביקש דווקא ממני מפני שארן צריך להתעסק בפינוי המחסנים ואני האדם היחיד שהוא סומך עליו מלבדו, אך האמת היא שהוא פשוט רוצה להרחיק אותי מאברטו-אלנזו.
מוזר לעבוד בלעדיו; אני מספיקה יותר, אך הדממה לא נעימה לי כפי שהייתה בעבר. בשורה שלי עובדים עוד עשרה אנשים, את כולם אני מכירה מילדות, אך איש מהם אינו אדם שתהיה לי סיבה לנהל איתו שיחה שלא קשורה למטעים.
אני מנסה לרוקן את ראשי ממחשבות, למקד את עצמי אך ורק בבדיקת הפומלות, אך מחשבותיי חוזרות בכל פעם מחדש לאברטו-אלנזו. אני תוהה מה הוא עושה בלעדיי, אם הוא מנסה לדבר עם שאר העובדים או שגם הוא, כמוני, עובד בדממה.
כשהשמש עוברת את חצי השמים, אני מוחה זיעה ממצחי ומחליטה לקחת הפסקה קטנה. עבדתי קשה היום – מגיע לי.
אני מסמנת לקאלי, העובד שלידי, שאני זזה, מרימה את כד המים שלידי והולכת לשבת בסוף השורה. למרות החום, נעים תחת עץ הפומלות, ואני עוצמת את עיניי ומשעינה את ראשי על הגזע העבה.
"מסתתרת ממנהל העבודה?" הקול המוכר אשר נשמע לצדי גורם לי לזנק מעט. בניסיון להשיב את כבודי האבוד, אני פוקחת רק עין אחת ושומרת על הבעה אטומה. "אני בהפסקה."
אברטו-אלנזו מתיישב מולי, ירכיו מקופלות כנגד ירכיי, וכעבור מספר שניות אני חשה בידו מלטפת את לחיי ונאבקת בצמרמורת.
"שתית היום?" הוא נשמע מודאג. "את אדומה."
אני פוקחת את עיניי וסותרת לידו, מעיפה אותה ממני. פי יבש, אך אני לא בטוחה שזה בגלל החום. "עדיין לא, התיישבתי רק לפני דקה."
"אז תשתי," הוא מרים את כד המים שלי ומניח אותו בחיקי. אני זוקרת לעברו גבה, מצפה שבכל רגע החיוך המקניט שלו יעלה לפניו והוא יפרוץ בצחוק, אך ההבעה הרצינית נותרת על פניו.
אני נועצת בו מבט, אך מרימה את הכד ולוגמת את המים בשקיקה. הם חמימים מהשעות הרבות שבהן שהו בחוץ ללא מחסה, אך בהשוואה ליובש ששרר בפי לפניהם, הם גן עדן.
לאחר שאני מחסלת מחצית מהכמות, אני מושיטה את הכד לאברטו-אלנזו והוא לוגם פעם אחת לפני שהוא מניח את הכד לצדו.
"מה אתה עושה כאן?" השאלה נשמעת תקיפה יותר משתכננתי. "חשבתי שאבא שלי פקד עלייך להמשיך לקטוף תפוחים היום."
"כן, אבל את שוכחת דבר אחד," לשבריר שנייה הוא נראה מבולבל מהדרך שבה פניתי אליו, אך עד מהרה חיוכו המוכר שב לעטר את פניו ואני נאבקת בהשפעה שיש לו עליי. "אני הבוס של אבא שלך."
"הבן של הבוס של אבא שלי," אני מתקנת אותו.
"אותו דבר." הוא מנופף בידו בביטול. "איך עבר עלייך היום?"
אני מושכת בכתפיי. "שקט." אני לא מוסיפה ששנאתי כל רגע מזה, אך זיק השחצנות שנדלק בעיניו רומז לי שהוא כבר יודע.
"התגעגעת אליי?"
מאחוריו, אני שמה לב שארן עומד, הבעה קודרת על פניו, ומניד בראשו באכזבה. אני מכריחה את עצמי להסיט מבט ומעלה הבעה אדישה על פניי. "לא ממש, הייתי עסוקה."
אברטו-אלנזו מזעיף את פניו. "מה קרה?"
"שום דבר." כלומר, שום דבר חוץ מהעובדה שעם כל שנייה שחולפת, אני מבינה שרגשותיי כלפיו מעמיקים ושאין שום סיכוי שהסיפור הזה יסתיים בצורה טובה. לא מבחינתו, אך בעיקר לא מבחינתי. "יום ארוך, אני רק רוצה לנוח קצת."
"את רוצה שאלך?" הפגיעות בקולו ממוטטת בשנייה את החומה שניסיתי לבנות ביני ובינו. אני מנידה בראשי לשלילה ומניחה את ידי על ירכו. "לא, סליחה." החום הקורן מגופו אמור להפריע לי, אך הוא לא. אני משאירה את ידי באותו מקום במשך ארבע פעימות לב, ואז מסירה אותה ומחזירה אותה לחיקי.
"את בטוחה שהכל בסדר?" הוא עוקב אחר תנועותיי בחשד, ואני לא יכולה להאשים אותו. כשאנחנו יחד במטע התפוחים, הסביבה הופכת את זה לקל להעמיד פנים שאנחנו בסך הכל ידידים. הוא מקניט אותי, אני משיבה לו בכמה עקיצות משלי, והאווירה נשארת קלילה וכיפית. מלבד הברשות תוהות של ידיים ומדי פעם חיוכים סודיים, אנחנו דוגמת מופת לחברות.
היום פשוט אין לי חשק להעמיד פנים.
"אבא שלי לא מחבב אותך במיוחד," אני פולטת, ומיד מכסה את פי באצבעותיי. אלים, הפה הגדול שלי! "כלומר... הוא לא חושב שזה רעיון טוב שנתיידד. הוא חושב ש..." אני לא רוצה לסיים את המשפט, אז אני סותמת את פי ומשפילה את עיניי לכפות ידיי.
אברטו-אלנזו משמיע צליל קטן שיכול להיות השתנקות אך גם יכול להיות גיחוך, ואצבעותיו נשלחות ומשתלבות באצבעותיי. "אבא שלך הוא לא זה שאני מנסה להרשים, אדרינה." הוא אומר, ואני נותנת לעצמי לרגע להתרפק על הרוך בקולו. "אני מבין מדוע הוא חושב שהקשר בינינו מסוכן, אך מאוחר מדי. אני לא מתכוון להתרחק ממך, אינני חושב שאני מסוגל."
סוף-סוף. אני נאנחת. בשבועיים שחלפו, הוא לא הסגיר ולו פעם אחת שהוא שותף לתחושותיי כלפיו. אומנם היו חיוכים, היו נגיעות, אך הכל היה ידידותי מאוד. חלק ממני תהה אם בניתי בראשי פנטזיה מפני שהוא הגבר היחיד שאני מכירה שאינו בגילו של אבי, אך לא – זו לא אני. אני לא לבד.
בליל המחשבות הזה מסחרר את ראשי במהירות, עד שמחשבה אחת צצה ועוצרת הכל – זה לא משנה דבר.
הוא אציל, מוטלת עליו אחריות שונה משלי. בעתיד שלו יש ניהול אחוזה, עסקים, בעוד בשלי עבודה קשה ועוד עבודה קשה. מלבד זאת, קשרים בין אצילים ופשוטי העם הם אסורים, ולא נראה שזה ישתנה בעתיד הקרוב. לא כל עוד הכנסייה תמשיך להיות זו שאוסרת אותם.
"תצטרך ללמוד להתמודד," אני מושכת ממנו את ידיי, אך הוא לא מוותר.
"אני יודע שאין לי זכות לבקש זאת ממך, אך אנא – סמכי עליי. אמצא דרך בשבילנו."
בניגוד לכל האינסטינקטים שלי, אני מניחה לשביב של תקווה ללבלב בחזי. זהו דבר מטופש, מסוכן, וסביר להניח שיגמר בשיברון לב, אך כשהוא מבקש כל כך יפה, אני לא מסוגלת לסרב לו. אני מהנהנת ומחייכת בזמן שהוא גורר את עצמו לשבת לצדי, נשען על העץ, ומשחרר את ידי.
את שאר הזמן של ההפסקה אנחנו מעבירים ירך צמודה לירך, כתף צמודה לכתף, ואצבעות שמדי פעם גונבות מגע קל.
מעולם לא חשבתי שלהפרת חוקים תהיה תחושה נעימה כל כך.