הביקור 🌍 💫

פרק 12 - המנהרה 🕳

״קדימה, קומי!״ צעקה לי דנה באוזן.
״דיי כבר, אני עייפה, עוד חמש דקות.״ פיהקתי.

משכתי את הכרית ושמתי אותה על פרצופי כי דנה הדליקה את האור.
״עדי את לא רצית למצוא את יעקוב כמה שיותר מוקדם?״
נזכרתי שהיום אני הולכת למצוא את מקום המחבוא בו יעקוב נמצא.
קפצתי מהמיטה במהירות רבה כשאני זורקת את הכרית מפני לרצפה.
״וואי נכון, שכחתי מזה, איזה סתומה אני." התחלתי להתארגן מהר.
״את באמת סתומה...״

שמה את ידה על פניה.
״סליחה מה אמרת הרגע?״

הסתובבתי אליה עם מבט מפחיד.
״את בעצמך אמרת שאת סתומה.״
״לא אמרתי את זה.״
״כן אמרת את זה.״ שילבה את ידיה.
״אני לא.״ עכשיו התעצבנתי.
״אני לא מבינה, את רוצה להמשיך להתווכח או למצוא את הסבא הזקן שלך שזולל כל היום חטיפים מול הטלוויזיה...״ לא סיימה לדבר, וקטעתי אותה.
״קודם כל הוא לא סבא שלי, ודבר שני את זאת שהתחלת להתווכח... חוץ מזה, תפסיקי לדבר ככה על יעקוב... הוא לא כזה.״
״כמה פעמים חפרת לי עליו שהוא כל הזמן מול הטלוויזיה זולל חטיפים?״ חייכה אליי.
״טוב...את צודקת, אבל אל תעשי אותו כזה עצלן כי הוא לא.״ התעקשתי.
״טוב, אפשר להמשיך למצוא את הסבא שלך?״
״הוא לא הסבא שלי.״ צעקתי.
בסוף החלטנו להפסיק את הוויכוח, ויצאתי מהבית כשדנה מוכנה עם המחשב בביתה.
״טוב, את יודעת מה צריך לעשות?״ שאלה דנה באוזניה.
״כן״ עניתי.
״אוקיי, לכי לכיוון בית הספר.״
הלכתי לבית הספר, שהגעתי ראיתי את גון ואביו מדברים.
התחבאתי מאחורי עמוד שהיה הכי קרוב אליהם.
השיחה שלהם נמשכה בערך 10 דקות, אך היא לא הייתה מעניינת בכלל.
״שיט...דנה יש לי אפצ׳י.״ אמרתי בלחץ, באוזניה.
״אל תתני לאפצ'י לצאת! הם ישמעו אותך.״ קולה היה גבוהה.
ניסיתי לעצור אותו אך לא הצלחתי.
״אפצ׳י...״
״עדי את חייבת להרוס כל דבר?״
״שמעת את זה?״ אביו של ג׳ון שאל.
״כן, יש פה מישהו?״ צעק ג׳ון.
״שיט מה לעשות?״ שאלתי בלחש.
״תצאי מהמחבוא, ותתנהגי כרגיל סתם באת לטייל לך, אין ברירה אחרת.״ התייאשה דנה.
״אוקיי...״
יצאתי מהמחבוא , ואחרי שניה הם קלטו אותי.
״היי, מה נשמע? מה הולך? טיילתי קצת...״ קולי היה קצת גבוהה.
תמיד ידעתי שאני שחקנית גרועה.
״עדי? מה את עושה כאן?״ שאל ג׳ון קצת המום.
״אממ...אתה יודע...היה לי משעמם בבית ו...הסתובבתי באזור פה ו...חשבתי שראיתי בתוך בית הספר אההה...כבשה, כן כבשה. אז באתי להיכנס לראות איפה היא.״ הם התבלבלו מדברי אבל אני מבינה אותם אפילו אני בלבלתי את עצמי.
״עדי את כזאת סתומה.״ אמרה דנה באוזניה.
״כבשה?״ שאל ג׳ון.
״כן... טוב... לא משנה עזוב, אתה יודע, דמיונות...״ חייכתי חיוך מזוייף.
בהיתי בג׳ון לכמה שניות והוא התנשף מיאוש.

״צריכה משהו?״ שאל.
״אהה, לא סליחה שאני מפריעה...אני אלך לי...ביי...״ וזזתי קצת אחורה למדרכה שלא יראו אותי.
״באמת עדי? כבשה?״ שאלה דנה.
״מה? זה מה שהיה לי בראש, ראיתי במקרה מודעה תלויה בשער של בית הספר המצויר עליו ציור של כבשה, זה הדבר הראשון שעלה לי לראש.״ התנשפתי חזק כאילו רצתי באולימפיאדה עכשיו.
״את פשוט שחקנית גרועה.״
״זה ידוע לי...״