אמילי שקדה על שיעורי הבית. זה היה רק השבוע הראשון של הלימודים והיא כבר בפיגור. הנערה לקחה מעט יותר קורסים משיכלה ללמוד. אבל זה בסדר, אמילי הזכירה לעצמה, היא התמודדה כבר עם יותר קורסים באותו הזמן. אומנם הם היו ברמת התיכון, ועכשיו זה הרבה יותר קשה, אבל אמילי היא אמילי והיא תצליח.
היא וקליאו לא דיברו מאז המסיבה של הנסיך, של דניאל. זה היה יוצא דופן. בדרך כלל הן דיברו כל יום, או אפילו כל כמה שעות. משהו עובר על קליאו, אמילי ידעה. זה לא היה מתאים לחברה שלה להיעלם ככה. היא.. היא יותר הטיפוס שתמיד משלב דברים, ואחד מהדברים הוא תמיד תמיד אמילי. אבל עכשיו… היא וקליאו לא דיברו כבר נצח.
"אוף!" אמילי נאנחה. היא שוב סטתה מהנושא. היא צריכה לגמור את העבודה הזו. עכשיו. "להתרכז אמילי!" הזכירה לעצמה. אבל המשוואה הזו פשוט סירבה להיפתר, וגם אחרי שתגמור עם המקצוע הזה, היא מאחרת בהגשה של לפחות שתי משימות אחרות. הפסקה של חמש דקות לא תפגע באף אחד, נכון?
אמילי קמה מהשולחן הלבן הקטן, מתמתחת אחרי שעות של רכינה מעל דפי העבודה. היא קרסה על מיטת האפיריון, לא טורחת לחלוץ את נעלי הספורט הכתומות. התקרה הלבנה הייתה משופשפת, כאילו הדייר הקודם כיסה בשכבת צבע דקה משהו.
היא כמעט ונרדמה, רק לחמש דקות! הבטיחה לעצמה, כשקליאו התפרצה אל החדר. "אמילי!" המלאכית המתפרצת צעקה, מתנשפת. אמילי לא יכלה לזכור את הפעם האחרונה שקליאו התנשפה. למעשה, היא הייתה משוכנעת שהיא צחקה איתה על זה לפני כמה שבועות, אחרי שגררה את המלאכית לריצה.
אמילי שיפשפה את קורי השינה מעינייה, מעבירה ידיים בשיער החום שנפל על כתפיה. "מה?" היא מילמלה בעייפות. "קליאו, יש סיבה מיוחדת שאת מעירה אותי?"
קליאו נראתה... מפוחדת. המלאכית ניסתה להסוות את זה, אבל אמילי ידעה את המשמעות של כל קמט דאגה זעיר במצח חברתה. קליאו נשכה את הפנים לחיה, הרגל שלא הצליחה להיפטר ממנו עוד מתקופת הגן. אמילי אספה את רגליה אל חיקה, מפנה חצי מיטה. שרידי העייפות האחרונים התפוגגו למראה קליאו. "קלי, זו אני. מה הולך?"
העיניים של קליאו הבריקו למשמע הכינוי, בו אמילי לא השתמשה מאז היסודי. "אני לא יודעת," הודתה הנערה, "א- אני חושבת שקורה משהו מוזר, ו- ואני יודעת שזה לא סיבה מספיקה. ולא ראיתי" קולה של קליאו נשבר. "לא ראיתי את אנדריאה כבר יותר מיום, ו - והדלת של הכיתה שלי היום הייתה במקום ש-שהיא לא אמורה להיות והיא- היא הייתה עשוייה ברזל." קליאו לחשה את המילה האחרונה, דמעה סוררת פורצת את המחסום שהציבה לעצמה. "ואני לא מסוגלת להתמודד עם זה לבד." סיימה ונשענה לכיוון אמילי.
אנדריאה? ברזל? קליאו בוכה? מה לעזאזל קורה פה?
אמילי נשענה לכיוון חברתה, מסיטה את השיער האדום מהפנים של קלי, מוצאת את מבטה בתוך זוג עיניים ירוקות רטובות מבכי. זה היה כל כך לא כמו קליאו שאמילי מצאה את עצמה חסרת יכולת לדבר. הלשון שלה סירבה לשתף פעולה. היא הסתפקה במגע דומם, מנסה להעביר את רגשותיה דרך היד על זרועה של קליאו.
"קלי -קליאו," הצליחה אמילי לומר לבסוף. "קליאו. דבר דבר. מה קרה ל… אנדריאה?" מלאכית אפלה הבזיקה בעיני רוחה. חברה של קליאו? כנראה.
קליאו חשקה את הלסת, מונעת מהבכי להופיע בקולה. קולה היה יציב כשדיברה, ואמילי לא יכלה שלא להרגיש הקלה. זו הייתה קליאו, כולה ביטחון עצמי ויציבות. סלע מוצק, לאזן את את הרוח של אמילי שנדדה ללא הרף. אז קליאו סיפרה. וסיפרה. את כל מה שלא אמרה בימים שלא דיברו. ואמילי לא הפריעה, רק שאלה פה ושם, לחדד את הסיפור. קולה של קליאו זרם, מילים נפלטות בשטף, מקים את העובר עליה לתחייה. ואמילי הקשיבה. והקשיבה.
----
כע... פרק קצר אני יודעת. רק 550 מילים.
आप पढ़ रहे हैं
האקדמיה
रोमांसבעולם של מלאכים יש שני סוגים: מלאכי אור ומלאכי אופל. קליאו ואמילי הן מלאכיות אור. אנדריאה היא מהממלכה הצפונית. היא הנסיכה של אותה ממלכה. והיא גם מלאכית אופל. דניאל הוא חצוי. חצי מלאך אור וחצי מלאך אפל. הוא הנסיך ויורש העצר של הממלכה הדרומית. הם נ...
