(ננטש)קוסמים וחצויים- עולמות נפגשים

החיים לא הוגנים

נ.מ. פרסי

"הוא חזר" אמרתי את שתי המילים שינו הכל.

לידי אנבת' התיישבה על הרצפה והביטה בי בשקט.

"פרסי" היא לחשה, השחלתי את ידי לידה והיא חיזקה את אחיזתה בידי.

הבטתי בה, ישר לתוך עיניה האפורות המדהימות.

"אנבת'" לחשתי בחזרה.

נ.מ. אנבת'

"הוא חזר" אמר פרסי את שתי המילים ששינו הכל.

לפני ששמתי לב כבר התיישבתי על הרצפה (או יותר נכון נפלתי לישיבה) והבטתי בו בשקט.

"פרסי" לחשתי, לא יודעת כבר מה אני מרגישה.

עצב.

שמחה.

כעס.

בלבול.

התחלתי לשקוע במחשבות עליו... לא יודעת מה אני מרגישה בנושא,  

האם אני כועסת עליו? על זה שבגד בנו, שבגד בי

האם אני שמחה שהוא כאן? שהוא חזר?

בסוף הוא בחר לעשות את הדבר הנכון וסלחתי לו נכון? אם סלחתי אז למה אני מרגישה ככה? חשבתי לעצמי.

פרסי השחיל את ידו לתוך ידי, הרגשתי את התחושה המנחמת והנעימה עוטפת אותי, הרגשתי אסירת תודה לפרסי ולא רציתי שיעזוב את ידי, חיזקתי את אחיזתי, לא מוכנה להרפות, עדיין לא.

"אנבת'" הוא לחש לי בחזרה, לפני ששמתי לב דמעה יחידה ירדה מעיני ופרסי התקרב אלי וחיבק אותי.

שוב הרגשתי את ההרגשה המשונה, כאילו... אסור לו לעזוב, הוא לא יכול לעזוב, כי אם הוא יעזוב אני... אני לא יודעת איך אני אצליח להמשיך.

כשהוא חיבק אותי הרגשתי מין תחושה מנחמת, נעימה, מוכרת. עוטפת אותי, מחממת אותי, מלטפת אותי, לא רציתי שזה יגמר, לעולם.

"פרסי" לחשתי וקברתי את ראשי בחזו, הנחתי לעוד דמעה ליפול. הוא ליטף את ראשי בעדינות ונצמדתי אליו.

נ.מ. כללית

כל הקוסמים כבר עזבו ורק החצויים נשארו, אנבת' ופרסי ישבו מחובקים על הרצפה.

שאר החצויים עמדו במרחק מהם לא בטוחים מה לעשות, 

"מה קרה פה הרגע?" שאל ליאו בלחישה את הקבוצה.

"אני לא יודעת" לחשה הייזל.

"אבל, הוא אמר שהוא חזר, מי חזר?" שאלה פייפר.

"אני... אני יודע" אמר ניקו בשקט.

"מי?" שאל וויל.

"לוק" לחש ניקו את המילה ששינתה את הכל.

תוך שנייה תאליה עזבה אותם והלכה לפרסי ואנבת' וכל שאר החצויים התיישבו בשקט על הרצפה, לא בטוחים מה קורה, חוץ מ-וויל וניקו.