חמה // 16+ // האנה בי קיי

פרק 7

לא מקבלים אותי לאוניברסיטה כי לא השלמתי את התיכון.

אוקיי. פחות כסף לבזבז. אני הולכת לסיבוב בעיר ומחפשת מקומות שמחפשים עובדים.

אני רואה מאפייה קטנה, המקום נראה חמים ומזמין, בהחלט מקום עבודה ידידותי. אני נכנסת, המקום מלא בצעירים, בדיוק כמו בכל המקומות שביקרתי בהם עד כה. חוץ מכמה מרצים מבוגרים, רוב העיר הזאת מלאה טין ספיריט. החל מבני חמש עשרה שעושים תואר שני ועד לאנשים בני שלושים שמסיימים דוקטורט. אבל בעיר יש רוח צעירה.

"שלום, אתם מחפשים עובדים פה?" שאלתי בביישנות את האיש מאחורי דלפק הזכוכית.

הוא מחייך אליי. "כן, תמלאי את הפרטים כאן." הוא מגיש לי דף קטן עבה שנראה כמו טופס קטן. אני ממלאת את שמי, ובשם משפחתי אני כותבת "פריגרל". אני לא אוהבת את שם משפחתי האמיתי. כשאני משתחררת ממנו, אני רוצה להאמין שאני משתחררת מעול הכנסיה וכבר לא חייבת להיות דוגמא לכולם. אני לא יודעת אם זה יעזור עם האשמה.

אין לי טלפון, השארתי אותו בבית. אני כותבת את המספר שליאור נתן לי הבוקר כשאיחל לי בהצלחה. האיש לוקח את הדף והעט ואני בוהה בעוגות דרך הזכוכית.

"רוצה חתיכה?"

אני מרימה את מבטי אל עיניו החומות הטובות. "לא... אני... אין לי כאן כסף."

"פרוסת עוגה בחינם ללקוח חדש." הוא מחייך.

"תודה."

"אז איזה בא לך? אני ממליץ על הגבינה פירורים."

"אני אשמח לנסות." אני מחייכת, חינם אף פעם לא הזיק לי.

"יושבת או לארוז?"

"לארוז." אני ממש חייבת לעבור בעוד מקומות.

הוא מניח את העוגה בתוך קופסת קרטון קטנה ומגיש לי אותה ביציבות. "תהני מכל ביס."

אני מהנהנת ויוצאת מהמאפיה. מניחה את הקופסא בתיק הגב ומקווה שלא יקרה לה כלום. אני נכנסת לחנות הציוד המשרדי הקרובה שאני רואה.

אני נעמדת ליד הקופה, המוכר עושה חשבון לאיזו סטודנטית ועוד עובד לידו משוחח עם מישהו. "אז מה בעצם ההבדל ביניהם?"

"החוד שלו הוא 0.3 ושלו זה 0.8 וזה מתאים יותר לדף מהסוג ההוא שהראתי לך, עושה את הכתב פחות גס."

הידע והאבחנה של העובד מרשימה אותי, אבל מזכירה לי עד כמה אני שונאת התעסקות בפרטים קטנים. המוכר מכחכח בגרונו. "כן גברת?"

הוא נראה בן שלוש עשרה, אבל זה לא אומר שאני גברת! "לא משנה." אני מסתובבת אל היציאה ובדרכי אליה רואה את השתקפותי בקיר הזכוכית המבריק. השיער שלי אסוף בסיכות, אני באמת נראת מבוגרת יותר. לא זקנה, אבל בת עשרים וחמש לפחות.