פרק 14

433 11 0
                                    

אני שבויה לגמריי בקסמיו של הילד הזה, הוא מקריא לי משפטים מפה ומשפטים משם ואני, הנפעמת, בולעת ובולעת מילותיו, סופגת רגשותיו שלא יתפזרו באוויר לריק.

"ומי אתה? נער מסובך או פיל מזבוב. האם כל כולך מלא בכל אלו או חלומות שבדית לעצמך, להרגיש שיש בך תוכן."

"כמה אנשים עוד יעברו ברחוב עד שמישהו ישים לב אליה שם, קטנה וחשופה, יותר מסמל זול שנועד לאצולה."

אני מחייכת. "אני אוהבת את המשפט הזה."

"למה?" הוא סוגר את הספר ומניח אותו על השניים האחרים.

"אני מרגישה שהוא מדבר עליי."

"קטנה וחשופה?"

אני מהנהנת.

"מה הסמל הזול שאנשים רואים בך?"

אני נעצרת לחשוב רגע, הוא מנסה להגיע לשורש העניין בלל הערה שזרקתי, אני לא יודעת אם זה מתאים לי. תמיד שנאתי להסתבך בפילוסופיה, אני אוהבת עבודה קלה. ובכל זאת, זה מעניין אותי, אז אני חושבת, ועונה.

"מיניות."

הוא מופתע אבל משתדל לא להראות את זה. "אוקיי."

"ואתה?"

"מה אני?"

"לא כתבת את המשפט הזה על עצמך?"

"לא." הוא מחייך בשעשוע. "כתבתי אותו על אמא שלי."

"אמא שלך." אני חוזרת על דבריו. הוא מהנהן. "ספר לי עליה." אני מבקשת.

הוא מושך בכתפיו. "אין הרבה מה לספר. בואי נצא לטייל." הוא ממהר לקום ולהכניס את שלושת הספרים לתיק הגב החום שלו. למה הוא לא עשה את זה עד עכשיו? למה הוא מסתובב איתם ביד?

"אתה בורח מהשיחה." אני מציינת.

"את צודקת." הוא לא מתכחש. "תעזרי לי? אני מתכוון, לברוח?"

"בשמחה." אני יכולה להזדהות איתו ואני לא רוצה ללחוץ עליו. אנחנו קמים ואחרי שאני לוקחת את התיק שלי מהחדר הפנימי אנחנו יוצאים לרחוב. שוב טפטוף, הרוח הפעם לא ממש חזקה.

"מתי אתה מסיים ללמוד?"

"סיימתי עכשיו, בגלל זה באתי."

"לא." אני מתקנת. "מתי אתה מסיים את כל הלימודים, לגמרי."

"סיימתי עכשיו, בגלל זה באתי." הוא אומר שוב. "לגמרי סיימתי."

אני מהנהנת. כמה מוזר זה, חבר אחד בתחילתה של הדרך וחבר אחד בסופה. ומי יותר שמח? מי יותר מרוצה ובטוח? אני חושבת שזה ליאור. אבל זה רק בדלל שזהו מקרה פרטי.

"אתה נוסע עכשיו לדרום? אתה מסתובב כדי להיפרד מהעיר?"

הוא משפיל את מבטו. "לא." הוא לוחש. "אני לא יכול להיפרד."

חמה // 16+ // האנה בי קייWhere stories live. Discover now