פרסי ג'קסון וטורניר הקוסמים המשולש

בירורים

נ.מ הארי
מה?! לא הייתי בטוח ששמעתי טוב, "הארי, קום" אמרה לי הרמיוני, לא קמתי אז היא נתנה לי דחיפה, קמתי לרגליים רועדות עשיתי את דרכי אל החדר.
"צריך לחזור?" שאלה פלר "לא" עניתי לה, "אז תמה אתה כאן?" שאל קרום "השם שלי עלה בגביע האש עניתי" המצח של סדריק התקמט "גביע האש? אתה לא צעיר מידי?" הוא שאל "אני לא יודע איך השם שלי הגיע לשם, דמבלדור שם את המחסום גיל, ואפילו לא רציתי להתחרות!" אמרתי "אז איך השם שלך היה שם?!" צעקה פלר "כן, איך זה שנבחרת לטורניר?!" הוסיף קרום בזעף, לא ידעתי מה להגיד, אך פרסי הציל אותי "תעזבו אותו" הוא אמר ברוגע "זאת לא אשמתו של הארי, הוא לא רצה להיות כאן ואני יודע איך זה מרגיש כשאתה נבחר בניגוד לרצונך" קולו מלא הבנה והשתתפות וכך גם הבעת פניו אבל בקול שלו היו גם עייפות ומרירות, הסתכלתי עליו וראיתי פרט שלא שמתי לב אליו קודם, כל גופו היה מצולק ושרוט, חלק מהצלקות היו כתמים לבנים וחלק היו שריטות שנראו כאילו מישהו השתמש בו כמתקן אימונים בחרב, לא ידעתי ממה היו הצלקות וחשבתי שלא יהיה לו כל כך נעים עם אני אשאל אז נותר לי רק לחשוב ולשאול את רון והרמיוני, אבל יכולתי להבין מהמבט בעיניו ומנימת קולו שגם הוא עבר הרבה קשיים בחיים, אולי אפילו יותר ממני. בזמן שחשבתי הגיעו פרופסור דמבלדור, פרופסור סנייפ, פרופסור מקונגל, פרופסור מודי, ברטימיוס קראוץ' (ה.כ ככה אומרים את זה?) ולודו בגמן "בוא" אמר דמבלדור "אנחנו צריכים לברר מה קורה כאן".
"אז אתה אומר לי שהשם שלך פשוט הופיע בגביע, בלי ששמת אותו שם, או ביקשת ממישהו אחר?" שאל אותי פרופסור סנייפ, "סוורוס" אמר דמבלדור, "תניח לו, תן לי רגע לדבר" "בסדר" הוא אמר לא מרצון, להניח לי ולדמבלדור לדבר, "הארי" הוא אמר "האם שמת את שמך בגביע האש?" "לא" אמרתי לו "האם בקשת מאדם מבוגר יותר לשים אותו?" הוא המשיך "לא" עניתי שוב, "האם רצית להשתתף בטורניר הקוסמים המשולש?" הוא שאל את השאלה האחרונה, היססתי קצת ואז עניתי לו "לא" אמרתי, חיוך קטן הסתמן על פניו, "אם כך" הוא אמר לי "אתה רשאי ללכת".
בדרך לחדר המועדון ראיתי את פרסי הולך לאוהלים בחוץ "פרסי!" קראתי לו, הוא הסתובב אלי והמשכתי "תודה שהגנת עליי" הוא חייך, "זה בסדר" הוא אמר, "אם תצתרך שוב עזרה אני כאן" חייכתי, וכל אחד מאיתנו המשיך לדרכו, הרגשתי תחושת חשש משונה, כאילו זאת רק ההתחלה של משהו גדול יותר, זה היה כמו טעם מוזר בפה, משהו מוכר שאתה פשוט לא מצליח לשים עליו אצבע, וידעתי שהוא מצליח להסתיר את זה אבל יש בסיפור של פרסי ג'קסון יותר ממה שנראה לעין.

אני רק רוצה להגיד שזה הפרק האחרון בינתים, אין לי הרבה רעיונות ויש לי הרבה לחץ אז אני מקפיאה את הסיפור, אני ממש מצטערת😭😭😭

סתאאאאאאאאאאםםםםםםםםםםםםםםםםםםם!!!
עכשיו, הנה ההמשך של הפרק

כשעליתי למועדון כולם טפחו לי על הגב ובירכו אותי, תלו שלטים וצעקו, הייתי שם קצת זמן ואחרי שכמעט התחרשתי החלטתי שעדיף לעלות למעונות, לדבר קצת עם רון והרמיוני ולנוח קצת עשיתי את זה אבל לא לפני שמישהו כרך סביבי גלימה אדומה של גריפינדור, הגעתי למעלה וכמו שקיוויתי, רון חיכה לי שם, "רון!" קראתי לו, "הנה אתה, אפשר רגע לספר לך משהו?" פניו היו רציניות וזועפות "כן, גם אני רציתי לומר לך משהו" הוא אמר לי "תתחיל אתה" אמרתי, שמח שהוא לא מתלהב ושמח כמו כולם "איך הצלחת?" הוא שאל אותי, כל האוויר והשמחה יצאו מגופי "מה?" שאלתי "להכנס לתחרות!" הוא אמר "למה לא לקחת אותי
איתך?!" "רון... אני לא רציתי להשתתף, מישהו שם את השם שלי בגביע" "כן בטח" שמעתי אותו ממלמל "רון, אני לא שמתי את השם שלי בגביע!" כבר התחלתי לצעוק, נמאס לי כבר שלא מאמינים לי, "אז, מי בדיוק ישים את השם שלך? של הארי פוטר המפורסם?!" גם הוא התחיל לצעוק, "אז זה כל העיניין? אתה חושב שאני רוצה עוד פירסום?!" שאלתי, לא האמנתי שהוא באמת חושב ככה "לא משנה, לילה טוב" אמר רון והסב לי את גבו, מי היה מאמין שהיום הזה יהפוך לנורא כל כך.

אני בפרק שמיני!!!
הפעם די ארוך, סליחה שלקח לי כל כך הרבה זמן
מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו מיאו
🐈‍⬛🐈🐈‍⬛🐈🐈‍⬛🐈