פרק 7

147 5 2
                                    

צליל הודעה נשמע. פקחתי את עיני לאט והסתובבתי לכיוון השידה כדי לקחת את הטלפון. עייני נפערו באחת כשקלטתי את הדמות העומדת מול המיטה שלי.

״א-אמא?״ מלמלתי בעייפות ושפשפתי את עיני. לפתע הרגשתי כאב חד בבטני. שחררתי צעקה ומייד לאחר מכן הרגשתי יד גדולה על הפה שלי. ״סתמי״ היא סיננה.

צפיתי בה כשהיא סגרה את הדלת ונעלה אותה בשקט. ״עכשיו תגידי לי״ היא אמרה. ״למה חזרת הביתה כל כך מאוחר? ולמה חשבת שאת יכולה להתחצף אליי ולסנן אותי??? אה???״ היא צעקה.

״הלכתי לרותם...״ עניתי בשקט.
״רותם? הילדה מהכיתה שלך?״ ״כן״ השבתי בשקט. ״למה הלכת אליה?״ אמא שלי ביררה. ״כי...״ התחלתי. ״כי היא לסבית ורותם בת זוג שלה״ שמעתי לפתע את ליה מחוץ לדלת.

אמא סובבה את מבטה לאט אל הדלת ואז אליי. כשעינינו הצטלבו היא הצליפה בי. שחררתי עוד צווחה והתקפלתי לכדור. ״זה נכון?!״ היא צווחה. ״כ-כן... אבל רותם ה-הייתה בת זוג שלי... נפרדנו..״ אמרתי בשקט מחזיקה את הדמעות.

למה?! למה עשית את זה, ליה?! חשבתי לעצמי בזמן שאימי הצליפה בי עם חגרותה. ״א-אני נשבעת שאני לא לסבית אמא!!״ צעקתי מנסה להפסיק אותה מלהכאיב לי יותר. ״אני נשבעת שאני סטרייט!!!״ צעקתי. אבל זה לא עזר.

־־־־

שכבתי על הרצפה עם דמעות. עבר... חצי שעה? מאז שקמתי. ראיתי את השעה בשעון על היד של אמא שלי כשהיא... לא אמשיך.

רגע... לא שלחו לי הודעה? קמתי לאט מהריצפה והלכתי צולעת בכאבים אל המיטה. נשכבתי על הסדינים והרמתי את הטלפון מהשידה.

מספר לא מזוהה: היי. זה יותם.

חיככתי לעצמי דרך הכאב.

את/ה: היי :)
את/ה: מה נשמע?

יותם: בסדר. רוצה להיפגש?

את/ה: כלומר... דייט?😉

יותם: אם בא לך😁

את/ה: אני אשמח🙂

יותם: אוקיי. אני ארשום מתי אני יכול.

את/ה: 👌

־־־־

16:03

ישבתי עם יותם בפארק כלשהו בזמן שהטלפון שלי התפוצץ בהודעות מאמא שלי, ליה, קים ורותם. אבל לא אכפת לי. אכפת לי מיותם.

צחקתי שכהוא אמר משהו מצחיק. בכיתי שכהוא אמר משהו עצוב. הרגשתי כל כך נסחפת על ידי מה שהוא אמר, ואני יודעת שזה נשמע כמו קלישאה אבל... זה נכון.

״תגידי..״ הוא לפתע אמר. הנהנתי והבטתי בעיניו. ״את בטוחה שאת לסבית?״ הוא אמר וצחקק. ״האמת? אני כבר לא כל כך בטוחה״ צחקקתי גם כן. ״באמת?״ אמר בהרמת גבה. ״כן״ חייכתי אליו ״דיי בזכותך״. פניו הרצינו והוא הסתכל עליי בדממה.

״הכל בסדר?״ שאלתי. ״בזכותי?״ הוא שאל בשקט. ״כן״ מלמלתי והשפלתי את מבטי. ״לא לא״ הוא גיחך ותפס את סנטרי. ״אני מוחמא״ הוא אמר בחיוך. חייכתי אליו חזרה.

עיניו ירדו לשפתי ועלו חזרה לעיני. ״אפשר...?״ הוא שאל. מייד הבנתי למה הוא התכוון והנהנתי קלות. ראיתי אותו מתקרב והרגשתי את הפרפרים עולים בבטני.

עצמתי את עיני ומצאתי את עצמי מחכה לשפתיו. הרגשתי את נשימותיו ופניי והפרפרים התחזקו.

״...יותם?״

המעבר המסעירWhere stories live. Discover now