וויל פקח את עיניו לתקרת אוהל ולשמיכות. הוא הזדקף, רק כדי שזוג ידיים יעמדו על כתפיו. קול מוכר אמר, "קח את זה בקלות, הוד מלכותך. הגוף שלך עבר הרבה, וצריך לנוח."
וויל קפא, ואז הסתובב ומצא את לי פלטשר כורע ליד מיטתו. הבגדים הכהים של לי היו מכוסים בחול ובדם - דם של אחרים, הבין וויל, לא שלו. שערו הבלונדיני היה אסוף לאחור, ועיניו הירוקות היו עייפות מתשישות; הוא בטח היה עסוק בריפוי חיילים אחרים
"איך הגעתי לכאן? מה קרה?" שאל וויל. הוא סרק את סביבתו; מיטתו הייתה במרכז האוהל, שהיה ריק מלבדו ועבור פלטשר
"התאמצת יתר על המידה את הגוף שלך ובסופו של דבר התעלפת. אולי זה היה גם מהלם רגשי". לי משך בכתפיו. ״הסיבה אשר אתה פה, הגנרל ג'קסון הצליח לעזור לך ולאוסטין לצאת מהארמון; מתנקש צל בשם די אנג'לו ליווה אותם. הוא נשא אותך, למעשה." הוא הרים את גבה. "ג'קסון חשב שהוא ניסה לחטוף אותך בהתחלה, אבל די אנג'לו נשבע שהוא בצד שלו, ורצה לעזור לך לברוח. מצאת חבר לא רע, הנסיך סולאס."
וויל שתק לכמה רגעים. "ו...ומייקל..."
נשך את שפתו. "לא ראיתי מה קרה, אבל הגנרל ג'קסון דיווח שרצחו אותו במהלך הבריחה. אני כל כך מצטער"
וויל הנהן בחוסר תחושה, בוהה בתקרה. לי המשיך. "הקמנו כאן מחנה ללילה. אנחנו עוזבים עם הזריחה. תישן, נסיך. אתה תצטרך את זה למחר."
וויל לא הגיב. רק עצם את עיניו ונתן לשינה להשתלט עליו
☀️☀️☀️
הדבר היחיד שמנע מהאוראולים לקחת את די אנג'לו ואוסטין כבני ערובה היה נדר הנאמנות שבסופו של דבר שניהם נשאו. שני הגוונים צוידו באוהל צפוף ומחצלות לישון עליהם. ניקו החזיק את המחצלת שלו ליד הכניסה, בוהה בשמים ובקבוצות הכוכבים
מחלקו האחורי של האוהל, אוסטין זז על המחצלת שלו. "מה אתה חושב שהם יעשו איתנו?"
"כנראה תחזיר אותנו לארמון ותחקור אותנו למידע״
״האם יענו אותנו?״
"רק אם נסתיר מידע. אני מציע לספר להם הכל. בכל מקרה אנחנו כבר לא מממלכת הצל"
אוסטין נחר. "כמו שהייתי מלכתחילה." הם שתקו דקה. ואז שאל אוסטין, "למה עזרת לנסיך להימלט? לעזאזל, למה בכלל היה אכפת לך ממנו?"
"מה שהוא עבר היה אכזרי ולא אנושי, ואני..." ניקו עיקם את ידיו. "חקרתי אנשים בעבר ואף פעם לא נהניתי מזה, אבל משהו בזה פשוט לא התאים לי. אז רמירז-ארלנו ואני התחלנו לתכנן דרך לעזור לו להימלט. ואני שמח שגייסתי אותך והאוראולים."
"האם הגנרל רמירז-ארלנו יהיה בסדר?"
"אין זכר אחד של עדות לכך שהיא סייעה בבריחה. היא אפילו עמדה בדו-קרב עם אנבת' ג'קסון על הצד הטוב ביותר במהלך הבריחה"
"טוֹב." אוסטין עצר, ואז אמר, "עזרתי לפנות את הנסיכה לבסק לפני שחזרתי להרוג את אביה. היא סייף מעולה, אבל לא יכולנו להסתכן בהרג. אני יודע שהיא תהיה שליטת הרבה יותר רחומה ממה שהוא היה אי פעם. ."
"בהחלט." ניקו קימט את מצחו אל פרק כף היד של אוסטין, ואז אמר, "המותג הזה מונע ממך להשתמש בכוחות שלך, כן?"
אוסטין הנהן, מתחכך במותג
"אתה רוצה שאסיר את זה?"
עיניו של אוסטין התרחבו. "אני רק משרת, ואתה צל. למה שת--?"
"אני כבר לא צל, ואתה כבר לא משרת. ועזרת לנו שם בחזרה." ניקו ניגש אליו, לקח את פרק כף היד של אוסטין בידו והתרכז. צללים התפתלו סביב אצבעותיו, עטפו את פרק כף היד של אוסטין, לפני שדעכו מספר דקות לאחר מכן. כאשר אוסטין התרחק, פרק כף היד שלו היה נקי
אוסטין נרתע, שפתיו נפרדו בהלם. "הכוחות שלי..." הוא הושיט את ידיו, והן זוהרו באור זהוב. הוא צווח בהנאה, ואז כרך את זרועותיו סביב ניקו בצחוק עליז. "תודה!"
ניקו נמתח למגע הפיזי, מזועזע, לפני שחיבר בהיסוס את זרועותיו סביב אוסטין. הוא חייך אל חיוכו הזוהר של אוסטין. "התענוג שלי."
אוסטין התרחק, הבעת פניו עכשיו זועף של ריכוז. "איפה הנאמנויות שלך עכשיו? אתה משוחרר מהגוונים, ואני בספק אם האאורולים יקבלו אותך לשורותיהם. למי אתה נאמן?"
ניקו עמד לומר שהנאמנויות שלו לא שיקרו לאיש מלבדו, אבל עיני אוקיינוס צצו במוחו. הוא עצר, ואז אמר, "החסידות שלי היא בנסיך; לאן שהוא הולך, אני הולך."
אוסטין הנהן. הוא עצר, ואז הצביע על פתח האוהל. "האם אתה מכיר את קבוצות הכוכבים?"
״כן״
״אתה מוכן ללמד אותי?״
ניקו חייך. "כמובן." השניים חמקו החוצה ועמדו מתחת לשמי הכוכבים עד אור הבוקר, ניקו הצביע על כל קבוצת כוכבים שהוא הכיר
YOU ARE READING
כתרים ושלשלאות (1) - מתורגם (סולאנג׳לו) ✔️
Romance*הסתיים-יש ספר שני* וויל הוא הנסיך של ממלכת האוראול, מקום של כשפי אור שמתהדר במיטב המרפאים. ניקו הוא מתנקש שמשרת את ממלכת הצל, מקום של מכופפי צללים עם הלוחמים המיומנים ביותר. וכאשר דרכיהם מצטלבות, חייהם ישתנו לנצח. - שלומות, אז ניקס היום באה לתרגם...
