Addicted ( Hebrew )

פרק 25

שבועות חלפו להם..חשבתי שסמואל יפסיק להתנהג ככה אחרי כמה ימים..אבל מצאתי את עצמי בכל פעם צועק עלי ' אני שונא אותך ' וממהר להחליף ל ' אני אוהב אותך '.

היום היה היום הראשון שלי בקולג'.
הוא העיר אותי בנשיקות , וכבר על הבוקר הכריח אותי להזדיין איתו.
אין מילה עדינה יותר לזה.
כבר לא נהנתי יותר אפילו מהסקס..למרות שטכנית זה היה אותו הדבר...הוא עושה את אותם המעשים , אבל אני כבר לא מגיב אותו בדבר.
התלבשתי מיד אחרי שסיימתי להתקלח.
לבשתי סקיני ג'ינס שחור עם רעים , מגפי עור חומות , חולצה לבנה עם צווארון וי וסוואטצ'ר לבן ענקי שכיסה לי את התחת.
" אדם בייבי , בו להגיד שלום לאמא שלך " סמואל צועק לי מלמטה.
אני נאנח , עוד פעם לזייף שמחה..
אני יורד למטה במהירות , חיוך על פני.
אני מצמיד נשיקה ללחי של סמואל ומתיישב לידו
" היי אמא " אני מחייך אליה..יודע שברגע שאהיה לבד אני אפרוץ בבכי..
" היי מותק..אני רואה שאתם סוף סוף בסדר " היא מחייכת אלינו
" כן..בסדר " אני עונה בחיוך גדול
" את תבואי שבוע הבא ?" אני מתפלל שכן
" לא אהוב, וכנראה גם לא בשלושת החודשים הבאים.." החיוך יורד מפני
מה?!
"אבל.." אני רוצה לבכות
" אני יודעת..אני יודעת שזה לא פייר..אבל אתה עכשיו נכנס ללימודים ואני קיבלתי קידום ואצטרך לעבור דרומה..שנינו נצטרך להתמקם מחדש..זה אהיה בסדר..אני אשתדל לדבר איתך הרבה " אני רוצה לבכות כל כך עכשיו
" אוקי " אני משפיל את עיניי
" אל תהיה כל כך עצוב..לפחות יש לך את סמואל " היא ממלמלת
" אני צריכה לזוז לעבודה ואתה ליום הראשון בקולג ' אז נדבר מתוקי " היא שולחת נשיקה ומנתקת.
אני נשאר לשבת לכמה דקות ובוהה ברצפה בעצב..
" היי..לא נורא בייבי..אתה תהיה איתי.." שתבלע אותי האדמה כבר
" אהיה לנו כיף " בטח
אני מהנהן , קם ולוקח את תיק הצד שלי עם הציוד שלי
" בוא נלך " אנחנו יוצאים מהבית ונכנסים לרכב ואני מתיישב , חוגר , מחבק את רגלי ובוהה.
במשך כל הנסיעה אני מנותק.
אני שוקע באכזבה בכעס ובכאב שלי.
" אדם..הגענו " אני נבהל כשהוא נוגע בי
" שמתי לך קצת כסף כדי שאהיה לך אם תרצה לאכול" הוא מחייך
"ותזכור " הוא מלטף את רגלי
"שום מילה לאף אחד.בכל מקום פה יש אנשים שיגידו לי מה אתה עושה.אל תתחכם בייב " הוא מרים גבות כאילו הוא שואל אם הוא ברור ואני מהנהן
" אני אוהב אותך " הוא מנשק אותי ואני מחזיר נשיקה
" גם אני אותך " להגיד את המשפט בהרכב מלא עושה לי בחילה
"תהנה , תספר לי מה היה " כאילו לא יספרו לך לבד , אני יוצא מהרכב והוא נוסע.
אני נשאר לעמוד מול הבניין העצום שמפוצץ באנשים , בוהה..תוהה אם לברוח..
אבל אני יודע שזה אהיה טפשי..הוא בטח פה איפה שהוא , מסתכל לראות מה אעשה..
אז אני לוקח את כובע הסוואטצ'ר שלי , חובש אותו על ראשי ומתקדם אל הבניין.
אני משפיל את עיני..לא מסתכל סביב..לא מעניין אותי איך נראה המקום..איך ההרגשה פתאום להיות תלמיד בלימודים גבוהים כמו שפעם חשבתי שזה אהיה לי אכפת...
ואז אני נתקל במישהו , והוא מניח את ידו על כתפי
" מצטער חבר..אתה בסדר ?" הקול שלו מושך אותי חזרה מהבהיה ואני מרים את מבטי אליו בהיסוס..פוגש בעיני תכלת יפיפיות שמתמזגות בצורה מושלמת עם המדים של נבחרת הכדורגל של המקום ועם שיערו בגוון השוקולד המיוחד.
הוא נראה טוב.
" א..אני בסדר" אני ממלמל בשקט , מרגיש איך אני נהיה לחוץ מהקרבה אליו..מה קורה לי ?
" אתה בטוח ? אתה נראה קצת.." הוא בוחן את פני בדאגה - זה ממיס אותי..זאת מחוות האכפתיות הכי נדיבה שהביעו כלפי בזמן האחרון..
" עצוב?" הוא מהסס, הקול שלו והיד שלו שעל כתפי גורמים לפעימות ליבי להאיץ
אני מניד בראשי
" אני בסדר" אני ממלמל ,ממהר להתרחק משם.
אני כבר בטוח שממנו אני חייב להתרחק.
אני נכנס לבניין שכתבו לי להיכנס אליו ברשימות ומתיישב באולם שמתגלה כאודיטוריום מעט קטן בשביל כל הסטודנטים..יש כמה שנאלצים להתיישב במדרגות.
אני מזהה את הילד ההוא שלפני רגע ברחתי ממנו נכנס - הוא מתיישב רחוק ממני..בשורות הראשונות ואני אסיר תודה.
ברגע שהאולם מפוצץ כמה אנשים עולים לבמה ומתחילים לדבר.
מתברר לי שאני בסוג של אסיפה כללית לכל הסטודנטים..
אני יושב שם בניתוק מוחלט.
לא מתקשר עם אף אחד.
וכשאני שומע על מיקומי החדרים אני מאזין קצת כדי לדעת איפה אהיה חדר האומנות.
החדר הוא גם מרתף בית הספר..לא מפתיע.
וברגע שהאסיפה מסתיימת אני קם וממהר לחדר..בגלל שזה המקצוע שבחרתי..היום הראשון אהיה שם.