פרק 16- טיול אופניים וקייאקים :)

505 21 2
                                    

בשעה הייתה שש בבוקר בדיוק, קמתי מקולה הצומרני של המורה במגפון.
"בוקר טוב!!!!" היא צעקה במגפון מחוץ לאוהלנו.
שפשפתי את עיני ופקחתי אותן למראה האוהל הירוק שאני נמצאת בו.
לידי, סטייסי כבר קמה והחלה להתארגן.
"קדימה, אני לא רואה שכולם קמות!"
"אפשר קצת פחות אנרגיות בשש בבוקר?" מלמלתי בקול עייף וישנוני.
"אם המורה הזאת לא תסתום את הפה אני אסתום לה אותו." איימה סטייסי בזמן שמרחה מסקרה על ריסיה הארוכים.

המורה האנרגטית בחוץ עברה לשיר-יותר נכון לצרוח- במגפון עד שנכנענו ויצאנו מהאוהל, מאורגנות למחצה.
"קדימה, תצטרפו לארוחת בוקר." אמרה לנו המורה והחוותה בידה על שולחן פיקניק ארוך שישבו עליו המוני תלמידים ואכלו כריכים שונים.
"תבחרו לכן, יש עם גבינה, יש עם חביתה, אבוקדו..." היא הצביעה על ערימת כריכים עטופים בניילון נצמד שהיו על שולחן הפיקניק.

לקחתי כריך חביתה הורדתי את הניילון ואכלתי אותו בזמן שהמורה הסבירה לנו על טיול האופניים שנעשה.
"כשתגמרו לאכול נלך לקחת את האופניים." הסבירה המורה, "כמה כללים חשובים: אחד, הולכים מסודר, אף אחד לא סוטה מהמסלול.
שתיים, תנסו לא למות לי, בסדר?"
"נשתדל." החזיר אחד התלמידים בפה מלא אוכל.

כעבור כמה זמן הלכנו לקחת את האופניים בשביל הטיול.
הם היו מסודרים בשורה ארוכה בשביל רחב ובן אדם בערך בשנות הארבעים עמד עם מחברת פתוחה ועט.
"אתם מהטיול שנתי?" הוא שאל את המורה, קולו היה קשוח ועבה.
"כן, תודה רבה." היא ענתה, "כל אחד לקחת אופניים."
היינו רק הכיתה שלנו במסלול האופניים הזה אז לפני כן נפרדנו מאשלי ומאדי

כשהלכנו אחרי המורה, כל אחד מחזיק באופניים, ראיתי את אמה עומדת ומדברת עם אחת הילדות מהכיתה שלנו בזמן שהיא סחבה את האופניים.
נופפתי לה וגררתי אחרי את האופניים, שהיו כבדים משזכרתי שאופניים אמורים להיות.
היא נופפה לי בחזרה כשחיוך עלה על פניה.
התקדמתי אחרי סטייסי, שהלכה מהר מידי לקצב שלי. האופניים החליקו מידיי ואטמתי את אוזניי במהירות כדי לא לשמוע אותם מתנגשים ברצפה, אך להפתעתי, הם לא התנגשו, וכשהסתכלתי שוב ראיתי את מייקל, שבדיוק תפס אותם.
"תודה." אמרתי לו בפנים מחויכות.

לקחתי ממנו את האופניים והמשכנו להתקדם ביחד.
"אני רואה שהצלחת להירדם בסוף." הוא אמר, כאילו בחצי שאלה.
"בקושי, אבל בסוף כן." עניתי. המורה קראה לכולם ואמרה שמתחילים במסלול.
התחלנו לנסוע באופניים יחד כל הכיתה בשיירה.
השביל שרכבנו בו היה רחב ויכל להכיל חמישה אופניים בשורה.
רכבנו בערך חצי שעה, עד ששמתי לב שאני ובמייקל נשארנו מאחור.

"מתי כולם הספיקו להיעלם?" שאלתי והסתכלתי על מייקל, מיד הסטתי את מבטי חזרה למסלול כדי לא להתנפץ על הרצפה.
"שאלה טובה." הוא ענה וירד מהאופניים, ירדתי גם והנחתי אותם על האדמה.
"כנראה שנאלץ לחכות פה. הם יחזרו לקחת אותנו, לא?" התיישבתי על האדמה, אם כמה שהיא נראתה לי מגעילה ומלוכלכת, לא היה לי כוח לעמוד.
הוא התיישב. "זה לא כזה נורא. זה לא שממש באלי עכשיו להמשיך בטיול הדפוק הזה עם עוד עשרים ילדים." הוא גלגל את עיניו ולאחר מכן סקר את השטח. הוא נעץ את מבטו בשיח פרחים שנמצא ממש בהמשך הדרך, בצידי האדמה.
הוא קם והתקדם אל עבר השיח. קוטף פרח יפה וורדרד.

עוד סיכוי לאהבהWhere stories live. Discover now