פרק 47- חוגג 18 :)

415 28 23
                                    

בהפסקה מייקל לקח את כולנו לדשא, המקום הקבוע. אבל הפעם זה לא היה סתם כדי לדבר על מה שקרה בשיעור, או סתם לרכל- מה שתמיד עשינו בדשא-זה היה כדי שהוא יספר להם שהוא עובר לניו יורק.
אף אחד לא ידע חוץ ממני, והרגשתי תחושה מוזרה על כך שאני יודעת מה הוא הולך להגיד והאחרים לא.
"אני צריך לספר לכם משהו." אמר מייקל והעביר את מבטו בין כולנו.
"אתה גיי, נכון? תמיד חשדתי שאתה גיי." התפרץ ג'ייסון.
"אויש, ג'ייסון, תסתום כבר." גלגלתי את עיני ופלטתי צחוק קל.
"לא. אני לא גיי, ג'ייסון." מייקל הדגיש את שמו של ג'ייסון והמשיך, "זה רציני."

חיוך הסיפוק של ג'ייסון נעלם בין רגע וכולם הביטו במייקל במבט שואל.
"קרה משהו?" שאלה אשלי.
"אפשר להגיד..." מייקל שיחק באצבעותיו.
הוא תלש כמה חתיכות דשא מהאדמה וקרע אותם לחתיכות קטנות יותר.
כולם חיכו שידבר.
"אוליביה כבר יודעת. אני..." הוא זרק את חתיכות הדשא הקטנות הצידה, "אני עובר לניו יורק." הוא נשם עמוק, "לשנתיים."
"מה?" שאלו כולם בבת אחת.
מייקל לא הוציא עוד מילה ורק הנהן לאט.
ג'ייסון היה הראשון להגיב, "מייקל, אם אתה מזיין לנו תשכל אני נשבע לך שאני-"
"אני לא." קטע אותו מייקל.
עיני החלו לשרוף והרגשתי את הדמעות מתחילות להִווָצֵר.

להזכר בזה שמייקל עוזב בעוד שלושה ימים לא היה הדבר שהכי רציתי.
"אני... אני הולכת לשתות," מלמלתי כשהרגשתי שהדמעות עומדות לפרוץ החוצה, בלי שום התראה.
קמתי מהדשא, ובהליכה מהירה הלכתי למאחורי מבנה י'.
כשכבר הייתי רחוקה מהם הדמעות התחילו לזלוג לבדן.
לא רציתי שהחברים שלי יראו אותי ככה.
התיישבתי על הרצפה ונשענתי עם גבי על קיר הבטון.
הסתכלתי על העננים, הם נראו כמו צמר גפן לבן. הייתי שקועה במחשבות של עצמי שלא הבחנתי בכך שמישהו התיישב לידי.
"היי," הוא אמר.
לא הזזתי את ראשי כדי לדעת מי זה.
לא הייתי צריכה.
"היי."

"לא טיימינג טוב, אה?" שאל זאק, עצמתי את עיני ושמטתי את ראשי לאחור בתסכול.
"לא ממש." הנחתי לדמעות למצוא את דרכן החוצה.
כשפקחתי את עיני שמתי לב שהוא מביט בי מהצד.
"מה אתה עושה פה?" הטתי את ראשי מעט כדי להסתכל עליו.
"סתם, הייתי צריך להיות לבד קצת." הוא נשען יותר על הקיר.
"מאוד הצליח לך, שתדע," גיחכתי.
שפתיו התעקלו לחיוך קטן, "אני רואה,"
זה היה הזמן שלי לחזור לכולם.
קמתי מהרצפה וניגבתי את מכנסיי מהאבק שעלה עליהם והתחלתי ללכת חזרה לדשא.
"לאן את הולכת?" זאק שאל מבלי לקום, הסתובבתי אליו.
"נותנת לך להיות לבד." עניתי, חיוך קטן הבליח על שפתיי.

הופתעתי מזה שהלכתי מפני שבאמת הייתי צריכה ללכת ולא כדי להתחמק מזאק.
בדרך ניגבתי את הדמעות עם גב כף ידי, ראיתי חבורת ילדים באופק.
כולם ישבו באותו מקום, וכשהגעתי התיישבתי לידם.
"עוד שלושה ימים, אחי." ג'ייסון טפח על שכמו של מייקל בצער, "עוד שלושה ימים ואתה משאיר אותי הבן היחידי."
"אני סומך עלייך שתסתדר." ענה לו מייקל בגיחוך קליל.
כולנו התחבקנו והצלצול הרס את הרגע המרגש. זה היה נראה לי כמו הדבר הכי פחות חשוב כרגע.

עוד סיכוי לאהבהWhere stories live. Discover now